זכיתי להכיר את רבינו זצוק"ל עשרות שנים, והמדהים אצלו, זה שלא ראיתי אצלו שום שינוי מאז שקיבל על עצמו את כס ההנהגה של יהדות ספרד ונשיאות מועצת חכמי התורה. סדר היום שלו התנהל כרגיל, זכיתי לתעד אותו צועד לבדו מביתו שבעיר העתיקה ועד להיכל ישיבת "פורת יוסף" מול הכותל המערבי. בלי עוזרים, בלי משבקי"ם היה יושב, לומד ומנהל את סדר יומו כרגיל.
את השיעורים מחוץ למסלול הרגיל של השעורים בישיבה, הרב היה מכין בהליכות שעורך מידי יום לצורך בריאות. ההליכה לא מנוצלת לשום דבר אחר. אחד מהאנשים הקרובים למרן זצ"ל אמר לי "תשים לב בזמן ההליכה לתנועות ידיים של הראש ישיבה, לתנועות הראש, אז תדע באיזה שלב של השיעור הוא נמצא". ואכן זה היה מרתק לראות, בסוף ההליכה שואל המקורב את מרן זצוק"ל האם השיעור כבר מוכן, והוא בענוותנותו אמר "הרוב של השיעור מוכן".
אני כאחד שמקורב להרבה ממוקדי הכח והאנשים שממתינים להכרעות, שמתי לב שאף פעם לא קוראים לי לתעד את הפגישות בבית הגר"ש כהן בשעות הבוקר, תמיד הפגישות נקבעות לשעות אחה"צ או הערב. שאלתי את אחד מהאנשים הקרובים ביותר אל חכם שלום מדוע זה כך? וענו לי, שתדע, להפריע למרן בשעות הלימוד של הבוקר זה ממש בלתי אפשרי. כולם יודעים את זה וגם אני יודע, בזמן שחכם שלום מכין את השיעור, ועד אחרי השיעור בשעות הצהריים, אין על מה לדבר להפריע. הוא מספר לי שהוא יכול למנות על כף יד אחת את הפעמים שכן העיז להכנס בקודש פנימה לשאול דברים של פיקוח נפש שלא סבלו דיחוי, וגם אז – הרגשתי את הצער הרב שהיה על פניו שנאלץ להפסיק מלימודו.
הייתי בביתו של חכם שלום ברחוב היהודים ברובע היהודי, גם בזמן שהגיעו לשולחנו והכרעתו שאלות הרי גורל, מה להצביע בקבינט הבטחוני בשאלות הרות גורל, במבצעים מסוכנים שחייהם של מאות איש תלויים בהם, שכמובן הדברים נשארים חסויים עד לרגע זה. ומרן הגר"ש עונה ביישוב הדעת על כל השאלות ורגע אח"כ כבר חוזר לתלמודו.
אני זוכר לפני כחמש עשרה שנים שמרן רה"י הגראי"ל שטיינמן זצוק"ל הגיע למסור שיחה בהיכל הישיבה בעיר העתיקה. זה היה מדהים לראות את כבוד התורה וההערכה הגדולה שהגר"ש העניק לו, את ההכנעה הגדולה שהוא השפיל את עצמו בפני הגראי"ל, ממש כתלמיד בפני רבו, הערכה שלו לתורה ולומדיה היא ללא גבולות.
אחד הדברים שהשתנו בשנים האחרונות זה הלחץ והאנשים הרבים שמגיעים אל הגר"ש לבקש שיסדר קידושין או סנדקאות, אבל הדברים האלה לא הולכים לאנשים בקלות. מי שמבקש סידור קידושין מקבל תשובה מיידית "תכבד את הראש ישיבה שלך", אני לא לוקח מאף אחד. ונדירים המקרים שבהם מסדר הגר"ש קידושין לבחור שלא למד בפורת יוסף". כשמכבדים את הרב בסנדקאות, אז אם זה ילד ראשון או שני או שיש איזה סבא שעוד לא כובד בסנדקאות, פשוט הרב לא מסכים ללכת. אני חושב שכל התירוצים האלה נועדו למטרה אחת – פשוט לתת לו לעשות את מה שהוא הכי אוהב – ללמוד.
שתי נקודות שזכיתי להם מחכם שלום בשנים האחרונות נשארים איתי לנצח. היה זה לפני מספר שנים כשחיתנתי את בני. היה שבע ברכות בירושלים ובקשתי מחכם שלום שישתתף בשמחה. למעשה לא חשבתי כ"כ שיסכים. אבל להפתעתי אמר לי, לך מגיע!. וחכם שלום הגיע וישב למעלה מעשרים דקות בשמחה ונשא דברי תורה וברכה לכבוד שמחת חתן וכלה, כשהוא רגוע ונהנה מכל רגע. הגבאים אמרו לי שהם לא זוכרים אירוע לא משפחתי שהשתתף בכזה זמן מרובה.
לצד זה היה ידוע הגר"ש כתקיף שלא סובל שטויות מסביב, ואני תמיד פחדתי להפריע לו שמא יגער בי. פעם אחת הגעתי עם קבוצה של גבירים שבתום הפגישה ביקשו להצטלם עם חכם שלום, אני כמובן צילמתי, ואז בסוף חכם שלום קורא לי מה איתך? הצלם לא צריך תמונה? בא תעמוד לידי. כמובן ששמעתי להוראה של הרב ונעמדתי לידו, וצלם חובבן הנציח את הרגע ההיסטורי מבחינתי.
אבל את הזכרון האחרון שלי, אני לא ישכח. לפני כחודשיים נסעתי לירושלים כדי לזכות להביא לחכם שלום את ספרי הראשון "בצילם" של גדולי ישראל. אני לא תיאמתי, אבל הרגשתי מספיק רגוע שיכניסו אותי.
אכן זכיתי להיכנס בקודש פנימה ולהגיש לחכם שלום את הספר והוא התחיל לעיין בו. היה נראה שהוא התרגש מאוד מהספר ואמר לי "זכות גדולה יש לך" זה ספר שיביא בע"ה הרבה תועלת. חכם שלום עיין בספר ולא רציתי להפריע אז אחרי כמה דקות עזבתי את המקום.
בדרכי חזרה לבני ברק, אני מקבל טלפון מהרב דוד בן שמעון, נאמן ביתו של מרן זצ"ל והוא אומר לי שאני לא יודע מה שעשיתי, כי עד לרגע זה, חצי שעה אחרי שעזבנו את הבית, וחכם שלום לא עוזב את הספר, ועובר דף אחרי דף, הוא נהנה מכל רגע, בחוץ עדיין ממתינים אנשים להיכנס ואף אחד לא נכנס, כי הרב אמר שעד שהוא לא מסיים את הספר הוא לא מקבל אנשים. הרב בן שמעון ביקש, שכשאני יביא את הכרך השני בע"ה, אני לפחות יודיע מראש שאני מגיע עם הספר, כדי שבאותו יום לא יזמינו אנשים…
אז לצערי את הכרך השני של הספר שכבר נמצא בעריכה, אני לא אזכה להביא לחכם שלום, אבל לפחות אזכה לכתוב שם בספר את הסיפור הזה.
נפרד בדמעות
שוקי לרר
