שנה לאסון מירון: שניר אלמליח, כונן במד"א, המתגורר באשדוד משחזר בראיון ל'חרדים אשדוד' את הרגעים הקשים בהם קיבל את הדיווח הראשון על אירוע שמתרחש במירון ועד הטראומות הקשות שמלוות אותו עד היום הזה.
אלמליח מספר ל'חרדים אשדוד' כי לא הגיע למירון במסגרת תפקידו ככונן בארגון מגן דוד אדום, אלא "הגעתי למירון בשביל להתפלל על ציון הרשב"י ולשמוח עם החוגגים, אבל ככונן של מד"א, השתדלתי לתת מענה לאלו שהיו צריכים עזרה".
– איפה היית כשהבחנת שמתרחש אסון ומה עשית?
"כשהתקבל הדיווח הראשון על האירוע, עוד לפני שהבינו שמדובר באסון נורא, היית בתחנת מד"א בצפת, ועוד לפני שהחלו להגיע הבשורות הקשות – לקחתי ניידת טיפול נמרץ שהייתה בתחנה בצפת ויצאתי לכיוון מירון".
"רק בדרך", מספר אלמליח, "התחלנו להבין שמדובר באירוע גדול. הגעתי עם אמבולנס עד הנקודה הכי קרובה שממנה היה אפשר לחלץ את נפגעי האסון. קיבלתי אליי בחור כבן 30, ביצענו עליו החייאה בשטח ולאחר כמה דקות פיניתי אותו לבית החולים 'זיו' בצפת. במרכז הרפואי המשיכו במאמצי ההחייאה אבל למרבה הצער והכאב – הרופאים נאלצו לקבוע את מותו.
– האם זיהית אנשים מוכרים מתוך ערימות האנשים?
"לא זיהיתי אנשים מוכרים במהלך שהותי באזור האסון, אבל אחר כך, בגלל שנשארתי בבית החולים 'זיו' לטפל בנפגעים ובנפטרים, כנציג של מד"א – הצלחתי לזהות את חלקם בתמונות שנשלחו על ידי בני משפחה מודאגים".
אלמליח מספר כי "למחרת האסון, במכון באבו כביר עזרתי לכמה משפחות, בעיקר מאשדוד, לשחרר את גופות קרוביהם".
– האם היית בקשר או הלכת לנחם את 2 הרוגי האסון מאשדוד?
"הייתי בקשר רק עם משפחתו של הרב חנוך סלוד ז"ל, מחסידי גור באשדוד שנהרג באסון הנורא, כי גם הייתה לי היכרות אישית איתם. וגם טיפלתי בשחרור הגופה מהמכון ב'אבו כביר'".
– איך התמודדת עם התחושות בשנה שאחרי האסון?
"ההתמודדות הייתה מאוד קשה בתקופה הראשונה שלאחר האסון. הלכתי לקבל טיפול פסיכולוגי. עד היום אני עוד קצת סוחב מהטראומות של האירוע הזה. החלק העיקרי שקשה לי, זה לראות מחזות של אותו אירוע. עד היום אני נמנע מלצפות בסרטונים הקשורים לאסון".
