בהודעה שפורסמה מטעם תנועת ש"ס בירושלים נמסר, כי "במלאות עשור לפטירתו של אביהם של ישראל מרן רבינו עובדיה יוסף זיע"א ייערך תיקון ייחודי על ציונו הקדוש למען הצלה ושמירה של עם ישראל. וכמובן בפרט ובייחוד על כוחות הביטחון וההצלה, חיילי צה"ל, תושבי דרום הארץ ועוטף עזה".
"התיקון הקדוש ייערך ביום ההילולא קדישא ג' חשוון על הציון הקדוש מתוך בקשה לרחמים גדולים ולניסים עצומים. המעמד יתקיים על ידי מקובלים ותלמידיו הקרובים למען ישועת עם ישראל ולהצלחת המערכה והמלחמה".
עם זאת, נמסר, כי "בכפוף להנחיות פיקוד העורף המגביל התכנסות של עד 10 אנשים בשטח פתוח אנו מפצירים בקהל הרחב שלא להגיע לאזור בית העלמין בסנהדריה או בסמוך לציון הקדוש.
צפו בדברי של מרן אז בזמן המלחמה:
באדיבות: בית ידיד- הרב בן יהוידע
ביוגרפיה קצרה
מרן זיע"א נולד בליל שישי אור לי"ב תשרי שנת ה'תרפ"א (1920), לאביו חכם יעקב עובדיה ולאימו מרת גורג'יה (יפה) ברובע היהודי בבגדד שבבבל. ברית המילה נערכה בחול המועד סוכות ביום האושפיזין של יוסף הצדיק. ונקרא שמו בישראל: עובדיה יוסף, ע"ש רבי עובדיה סומך, והגאון רבינו יוסף חיים הנודע ע"ש ספרו "בן איש חי". וכן על שם סבו, עובדיה יוסף הי"ד שנרצח ע"י פורעים ערבים ימ"ש.
שם משפחתו הראשון היה "עובדיה", כך שהשם המלא היה: עובדיה יוסף עובדיה, ובמשך הימים אימץ לו את שמו השני "יוסף" לשם משפחתו. [פעמים מועטות כתב על עצמו "עובדיה יוסף יעקב", כמנהג הקדום של יהודי בבל ועוד לקרוא את שם משפחתם על שם האב].
ביום השלושים ללידתו, י"ב חשוון נערכה הלוויה רבתי לרבי יעקב חיים, בנו של רבינו יוסף חיים. בעצם ההכנות לפדיון הבן התפנה חכם יעקב, אביו של מרן, והלך להשתתף בלוויה. בסיום הלוויה עמד חכם יעקב והכריז: "רבותיי! עתה מתקיים פדיון הבן לבני הבכור עובדיה יוסף, וכל הקהל מוזמן היישר מכאן לסעודת הפדיון". ואכן, הגיעו כולם, שרים רבנים ונכבדים, ובכללם רבני בבל שהשתתפו בפדיונו של מרן על ידי הכהן הגדול המקובל האלקי רבי אפרים הכהן זצוק"ל (אביו של חכם שלום כהן נשיא מועצת חכמי התורה, אשר מקובל כי הם כהנים מיוחסים לאהרן הכהן).
המשתתפים בפדיון כולם, ברכו שתהיה נחמתם בזה הילד, ויעלה מעלה מעלה במעלות התורה וביראת ה', ויהיה שמו כשם הגדולים אשר בארץ, ונסו יגון ואנחה.
בגיל ארבע, בשנת התרפ"ה (1925) עלה עם משפחתו לארץ ישראל, והם התיישבו בירושלים בדירת חדר צנועה בשכונת "יגיע כפיים".
בהיותו כבן עשר שנים בשנת ה'תרצ"א (1931), נסע אביו לבגדד לצורך מסחר, ומרן זיע"א הצטרף אליו לנסיעה. והוא הלך לישיבת בית זליכה. ונבחן אצל ראש הישיבה הגאון רבי סלמן חוגי עבודי זצ"ל (לימים דיין בירושלים תובב"א) בגמרא בע"פ, מילה מילה, דף אחר דף. הוא תפס את ראשו של מרן זיע"א, ונשקו ואמר לו: "אתה תהיה לאחד מפוסקי ישראל, גדול הדור!".
קרוב לגיל יג' שנה קנה לו אביו, חכם יעקב, זוג תפילין מאחד מגדולי רבני בבל בארץ הקודש, הוא הגאון רבי צדקה חוצין זלה"ה, שהיה חסיד ומחמיר גדול, ולצורך פרנסתו היה עוסק במכירת ספרי תורה ותפילין. בהשתוקקותו של מרן זיע"א למצוות תפילין, כתב לו פתיחה לדרשת הבר מצווה, כולה בדברי מליצה בעניין זה, (ראה נוסחה בספר "אביר הרועים" עמוד 43), והמעיין בה כמעיין באחד מדרשות החכמים הספרדים מדורות ראשונים.
שמחת הבר מצווה למרן זצוק"ל נערכה בבית הכנסת שמעון הצדיק שעל קברו של שמעון הצדיק בירושלים.
כבן שבע עשרה שנה בשנת ה'תרח"צ (1938) החל מרן זצוק"ל במה שעסק כל ימיו, בלימוד התורה לרבים, ובזיכויים. הוא מסר שיעורי תורה להמון המתדפקים על שערי התורה הקדושה, ולימד אותם הלכה ומוסר בבית הכנסת "אוהל רחל" שבשכונת רוחמה בירושלים. כבר מגיל צעיר זה, נודע שמו לתהילה ברבים ושפתותיו המפיקים נוגה וספירים. הוא לקח בעלי בתים פשוטים עמי הארץ, ועשאם יודעי תורה ומדקדקים במצוות. הוא לימד תורה גם אנשים שהיו קלי דעת, שהיו מפריעים לו באמצע הסבר הדברים ואומרים: "לא המדרש עיקר אלא המעשה!", לרמוז לו שיפסיק לדבר בענייני הלכה, אלא יספר סיפורי מעשיות עם מוסר השכל. והוא היה מבליע את הדברים בנעימות, ועובר מן המדרש אל המעשה, ומרצה את כולם, כל אחד לפי דעתו. ובכן, אין זה פלא כי בניהם ונכדיהם של אותם אנשים הם יושבים היום בשורה הראשונה של בחירי עולם התורה…
בחודש ניסן שנת ה'תרח"צ (1938), בהיותו כבן שבע עשרה שנה, הדפיס מרן זצוק"ל את חיבורו הראשון, קונטרס "יביע אומר" על מסכת הוריות, בו התגלתה חכמתו הגדולה ובקיאות נפלאה בתחומים נרחבים בתורה הקדושה, וכן בסדר הדורות לחכמי התלמוד. מיד לאחר שיצא הקונטרס לאור, שלח מרן זיע"א את חיבורו אל עיר מולדתו, בגדאד שבבבל, עיר שהייתה למגדלור וממנה יצאה תורה מתקופת החורבן עד לדורות האחרונים. ואב בית הדין שם, הגאון רבי סלמן חוגי עבודי, שלח לו דברי שבח וברכת שלום בכתב יד קודשו.
כבר מאז ניכרה במרן זצוק"ל מידת הענווה, בה צעד בכל ימיו בכל מקום אליו הגיע והעפיל. דבר זה בא לידי ביטוי בדברים שכתב בהקדמה לקונטרס הנזכר, ואלו הם: "והנה אמת שידעתי דל ערכי, וכל מכירי המה ראו כן תמהו, ויאמרו הגם זהו, ספרים חבר, מה לתבן עם הבר, ומי הוא זה, שפל ונבזה, להיות מן המחברים, מחברי חיבורים. אבל שמתי פני כחלמיש, ומדרכי זה לא אמיש, וכאשר יעצני מורי ורבי עטרת ראשי, הרה"ג המפורסם כמוהר"ר אליהו לופס (שליט"א). ואודה ה' מאד בפי, מציון מכלל יופי, על אשר זיכני לחדש חדו"ת בהלכה ובאגדה, על התורה החמודה, הוא יזכני לחדש עוד חידושים בפרד"ס. אמן".
חודש לאחר צאתו לאור של הקונטרס, חלה מורו ורבו של מרן מוהר"ר אליהו לופס זיע"א את חוליו האחרון, והוא בגיל 48 בלבד. במשך חודשיים ימים סבל ייסורים קשים ומרים, ל"ע, עד שלדאבון לב נפטר בשם טוב מן העולם ביום ד' תמוז שנת בצרו"ת (1938). מרן זיע"א היה הולך קודר ועצוב מאז שנלקח לבית עולמו מורו ורבו שהיה מדריכו ומייעץ לו בכל תחום בחיים, בין ברוחניות בין בגשמיות.
בהיות מרן זיע"א בגיל עשרים בלבד, לחם את מלמת התורה בעוז ובתעצומות נגד אגודת "כל ישראל חברים" (כי"ח), אשר רבים מאנשי עדות המזרח נשבו אחריהם, ושלחו את בניהם ואת בנותיהם ללמוד בבתי הספר שלהם. המנהלים והמורים בבתי ספר אלו היו אנשים אשר באו ממשכילי מדינות אירופה, והם היו אנשי בלייעל אשר תורתם אינה אלא כמן השפה ולחוץ. מרן זיע"א גם לא הסכים שהם ילמדו רק לימודי קודש ללא מקצועות אחרות ודברי מינות, משום ש"אין הם דומים למלאך ה' צבאות" לבקש תורה מפיהם.
בשנת ה'תש"ג (1942) געשה ורעשה ארץ ישראל בעניין הרבנות הראשית. והיו כאלה שלדאבוננו דיברו סרה נגד הרבנים הראשיים, הראשן לציון רבי יעקב מאיר, והרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זכר צדיקים לברכה. ואח"כ החלו להתנגד לכל רב שכיהן מטעם הרבנות, ודיברו עליו סרה. רח"ל. מרן זיע"א היה מעורר את תלמידיו לשמור על כבודם של התלמידי חכמים, ואפילו את זה של אותם אלו שאינם בדעה אחת עמנו. (עניין זה גרם לחילול ה' נורא, בהיות האנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, שמחו לראות כיצד רבים הרבנים בניהם. וה' הטוב יכפר). עד שרב אחד שאינו מיוצאי ארצות המזרח, שהיה מלמד גם הוא את אותם תלמידים של מרן זיע"א, החל לדבר בשיעור נגד אותם רבנים שהיו בעד הקמת הרבנות הראשית, וחירף וגידף מערכות אלוקים חיים, בזלזול בתלמידי לחכמים גדולי עולם. משראה זאת מרן זצוק"ל, בשבת שובה שנת ה'תש"ג (1942) אזר כגבר חלציו, ובעת זו שישבו לפניו קהל גדול, הרחיב בעניין הזה, והדגיש, שאין לדבר נגד שום רב שהוא, ואפילו שאין דעתו כמונו. ולא נתקררה דעתו עד שאמר: "האלוקים! (לשון שבועה), אם אשמע על אחד מן התלמידים אשר עומד כאן שהוא מדבר נגר הרב הראשי, אכה אותו מאה עוכלי בעוכלא (מאה מכות ברצועה). ולהוי ידוע לכם, שאיני מוכן ללמדו תורה והלכה, להיות זורק אבן למרקוליס". מיותר לציין שהדברים שיצאו מלב נרגש, עשו רושם עז, ומאז ועד עולם היה הדיבור נגד תלמידי חכמים נמאס בעיני האנשים ובעיני בניהם, כדיבור בעניין עבודה זרה. רח"ל. והוא רק בגיל עשרים ושתיים לחייו.
מרן זיע"א היה מכין את השיעורים קודם מסירתם, והיה לומד כל הלכה והלכה, החל מהתלמוד והראשונים, את הבית יוסף והשלחן ערוך ופוסקים אחרים עד לאחרוני האחרונים. בכל מקום אשר מצא שפסק מוהר"ר הגאון מבגדאד רבינו יוסף חיים זצוק"ל נוגד את דעת מרן הש"ע (את כל הדברים האלו על הכתב, ולימים יצאו לאור בסדרת הספרים הליכות עולם – שמונה חלקים). בעת מסירת השיעורים היה קורא את ההלכה מהבן איש חי, ומסביר את דעת השלחן ערוך, ומכריע כדעתו. מרן היה עושה כן משום שמרן הבית יוסף הוא מרא דאתרא של ארץ-ישראל, ואע"פ שנהגנו כדעת הבן איש חי בחו"ל, כיון שעתה זכינו וריחם עלינו ה' ועלינו לארץ-ישראל על מנת שלא לחזור לחו"ל, צריכים אנו לנהוג כמנהג המקום, שנוהגים כפסקי מרן השלחן ערוך.
דבר זה עורר סערה רבתי בעה"ק ירושלים תובב"א, דרך פסיקה זו הייתה לצנינים בעיניהם של אנשים מסוימים. הלא מקטנותם עוד קודם בואם ארצה חונכו שלא לסטות ימין ושמאל מפסקי הגרי"ח, משום שהוא הפוסק המפורסם ביותר בעולם, ועליו יש לסמוך. הם זעקו: "כיצד יהין תלמיד חכם צעיר לימים, לחלוק על גאון הגאונים, וירהיב עוז בנפשו, לסטות מדרך איש אשר כל ישראל הולכים לאורו". מאז החלו להתנכל אליו בכל צעד ושעל, עד כדי כך הגיע הדבר שלא הסכימו מקצת אנשים להכניסו לבית הכנסת שלהם ולמסור שם את שיעורו הקבוע, והוא היה מוסר אותו מחוץ לבית הכנסת!
הגאון ר' צדקה חוצין גם הוא לא הייתה דעתו נוחה מדרכו של מרן. הוא הזמין אותו לביתו וגער בו. בסוף הוויכוח אזר מרן זיע"א אומץ ואמר: "אני בא לחזק את ידיו של מרא דארעא דישראל, הוא מרן הבית יוסף, וכי הוא לא ידע את מה שידע הבן איש חי?! הואיל ואנו חיים בארץ-ישראל, עלינו לנהוג כפסקיו של מרן הש"ע. אם כבודו יאסור עלינו לשאול שאלות ולחלוק כדרכה של תורה, הרי שאפשר לסגור את כל בתי המדרשות בישראל" ובסיום דבריו יצא את הבית.
כשנודע כל העניין לרבו, מוהר"ר הגאון חכם עזרא עטיה זצוק"ל, קראו אליו, ואמר לו שלא יקשיב לקולם של אלו המרננים אחריו. "יפה דנת ויפה הורית, גם אני נוהג בביתי כפסקי הרמב"ם ומרן השלחן ערוך" אמר לו.
עוד חיזק את ידיו הגאון הגדול ר' צבי פסח פרנק זצוק"ל רבה של ירושלים, ואמר לו: "אני לא מבין את אותם אנשים! מה הדברים הללו? אנחנו חולקים על הגר"א והגאון רבי עקיבא איגר, האם אסור לנו לחלוק על הבן איש חי? זוהי דרכה של תורה".
תקופה ארוכה שהה מרן במצרים והקים שם עולה של תורה בגולה.
כשעלה חזרה ארצה, מסרת רבנות הוצעה לו בירושלים, אך הוא סרב לה, עקב הייתה נפשו מוקיעה את משרת הרבנות, לאחר שכיהן במשרה כזאת במצרים. אך פרנסה מניין? מרן זיע"א היה מתפרנס מהמעט שהיו נותנים לו בישיבת מקור חיים תמורת לימוד צעירי הצאן. הוא היה מוסר שיעורים לציבור וקורא בתורה, ומזה היה מחזיק את משפחתו בדוחק רב.
בתחילתו של חודש אב שנת ה'תש"י (1951) ערכו לו מסיבה לרגל חזרתו לארצנו הקדושה בבית הכנסת אוהל רחל לעדת הבבלים, בה השתתפו תלמידיו, וכן הגיע לכבדו הגאון הגדול רבינו עזרא עטייה זצוק"ל, יחד עם שאר גדולי ישראל. חכם עזרא ביקש ממרן זיע"א שיישא מדברותיו בפני הציבור. מרן דיבר על ירידת הדורות, ובפרט על ממנהלי מחנות העולים שהוליכו את ילדי העולים שולל והושיבום בבתי ספר שאינם דתיים. וביקש מן הקהל שהיה רובו מעולי בבל, שישפיעו על העולים החדשים, שישלחו את בניהם ובנותיהם לתלמודי תורה ובתי ספר דתיים. וברוך ה' ובעזרתו הדברים עשו פרי.
מלחמת יום כיפור
שנת 1973 מלחמת יום הכיפורים- בעת שביקר הרב עובדיה יוסף את פצועי מלחמת יום כיפור הוא נתקל בבחור שעיניו חבושות.
התרת העגונות לאחר מלחמת יום כיפור
על רקע רחום זה התקבלה פנייתו של הרב פירון באוזן קשובה ביותר: בראיון ל'הארץ' הוא תיאר כיצד "הלכתי לרב עובדיה. אמרתי 'כבודו' – ככה פנינו אחד לשני – 'כבודו מוכן לקבל את התפקיד הזה, לפתור את בעיית העגונות?'. הוא אמר בפשטות אבל מאוד ברצינות – 'אני מוכן לקבל את זה'".
איך פעל בית הדין? פירון תיאר באוזני אטינגר תהליך קשה שנמשך עמוק לתוך שנת 1974 ונערך הרחק מתשומת הלב הציבורית ומהמשפחות. לדבריו, היו נשים שקיבלו כעבור חודשים מסוף המלחמה בשורה על נפילת הבעל, בלי לדעת שהסיפור שלו, ובעצם שלהן, נדון בבית הדין המיוחד של הרב עובדיה. "כשאישה קיבלה הודעה שבעלה נפל, היא לא ידעה מה התחבא שמה", אמר. "אלא אם כן אמרו לה בהכרח שהייתה בעיה בזיהוי".
הדיונים התקיימו כמה פעמים בשבוע בביתו הפרטי של הרב הראשי לישראל בשכונת טלביה בירושלים, והשתתפו בהם אב בית הדין, מרן מאור ישראל זצוק"ל, ושני הדיינים – הרב פירון וסגנו הרב גד נבון. הם הביאו ראיות פיזיות, כמו דיסקיות זיהוי, מסמכים אישיים וגם ממצאים מהשטח, חיילים שהיו עדי ראייה ויכלו לסייע לסגור תיקים פתוחים – שלחו את עדותם בכתב, או שזו נגבתה בבסיס הקריה.
רמזים דקים לסיפורים שהונחו על שולחנו של מרן באותם ימים ניתן לראות בתשובתו הידועה של מרן בשו"ת יביע אומר (חלק ו – אבן העזר סימן ג), שם דן מרן בזיהוי על פי חלקיקי ממצאים שנותרו באותם ימים נוראים. אחד מאמצעי הזיהוי המרכזיים היה דיסקיות הצוואר, וכעדות מרן "לפי אופיה המיוחד של מלחמת יוהכ"פ שהייתה קשה ואכזרית מכל המלחמות שידענו עד כה, על ידי אמצעי לחימה נוראים, נוצר מצב שלא תמיד היה ניתן לזהות את החללים …כפי שההלכה קובעת, והיינו נאלצים בהרבה מאוד מן המקרים לסמוך ולהתבסס על הדיסקית". מרן דן בהרחבה גם על מסמכים אישיים או דיסקית זיהוי שנמצאו בכיס בגד החלל, זיהוי על פי צילום שלאחר המוות, מרשם שיניים, טביעת אצבעות ועוד.
בסימן הבא מגולל מרן "מעשה בא לידינו במטוס של צה"ל שנפגע ע"י טיל של אויב, המטוס התפוצץ באוויר ונפל לים, ולא נראתה כל נטישה מצד הטייס ג' פ' ומאז נעדר ונעלמו עקבותיו". מרן מביא את עדותו של טייס אחר, חבירו של הנעדר לתקיפה, שטס במטוס אחר סמוך אליו: "יצאנו לטיסה בשני מטוסים, לתקיפת סוללות טילים של האויב, טסנו כזוג, נכנסנו לתקיפה ופגענו במטרה, כשסיימנו את המשימה וחזרנו, בדרך בחזרה בחציית התעלה לכיוון מזרח שוגרו לעברינו שני טילים, אחד מהם התפוצץ מאחורי המטוס שלי, והשני חלף מימין לשמאל ופגע במטוס השני, שמעתי התפוצצות במטוס של ג' פ' וראיתי שברי מטוס בוערים, קראתי ברדיו לטייס ג' פ' ולא נעניתי, המטוס ושבריו נפלו כולם לים. הסתכלתי מסביבי לבחון אם בכל זאת הצליח הטייס ג' פ' לנטוש ע"י מצנח, ולא מצאתי דבר". מרן מספר עוד שמיד הוזעק מסוק אל מקום נפילת המטוס ושבריו, "הלה סרק היטב את הסביבה ולא נמצא כל זכר למטוס ולא לטייס …ועלינו לברר מה דינה של העגונה אשת הטייס הנ"ל". בסופו של משא ומתן הלכתי נרחב כדרכו בקודש, פוסק מרן שאשת הטייס "מותרת להינשא".
בחלק ח' של היביע אומר (חו"מ סימן ז') משיב מרן בתאריך ב' שבט תשל"ד בעניין מחלוקת שהתעוררה במקום פלוני, תוך שהוא מציין שהפניות הרבות אליו "מנוחה הדריכוני, לא יתנוני השב רוחי, ובפרט שבימים אלה אני עסוק למעלה ראש בעניני העגונות של חללי צה"ל, אשר נפלו בעוה"ר במלחמת יום הכפורים הי"ד".
במקום אחר (חלק ח' יו"ד סימן לא) דן מרן בעניינו של חייל צה"ל שנהרג במלחמת יום הכפורים בשנת תשל"ד, והניח אשתו מעוברת, ואח"כ ילדה בן בכור, האם רשאים בית דין לפדותו בברכה מדין זכין לו לאדם שלא בפניו.
מרן כותב בתשובתו על העגונות שדמעות העגונות הביאוהו להזדקק לנושא למרות שהוא יודע בעצמו "כי קטונתי מאד מלדון בדיני ערוה החמורה, ובפרט באיסור אשת איש החמור מאד, ונפשי יודעת מאד גודל האחריות שבדבר, וכבד עלי הדבר מאד מקוצר המשיג ועומק המושג". כמו כן הוא מציין "באמת שהארכתי יותר מדי בזה, מפני שידעתי דרך קצת חכמי דורנו דרך ישכון אור להסתלק מכל ספק שבעולם, כדי שתעלה בידם הלכה פסוקה וברורה, עד שלא יפול בה דבר מחלקי הסותר"…
ברגישות רבה מרן נמנע מלפרט בתשובותיו יתר על המידה את המקרים הקשים שבהם עסק, הרב פירון סיפר כי "היו תיקים קלים עם ראיות שהובילו לזיהוי, והיו תיקים שלא היה אפילו שמץ התוויה או דרך כיצד לנהוג, ואז ראיתי את האדם (מרן זצוק"ל) בהעזה שלו. המוח שלו עבד כמו מחשב, והכול תוך גישה של 'אני חייב למצוא פתרון, אני חייב לעזור לעגונות, אי אפשר להשאיר אף אישה אחת באסון הנורא הזה'. תמיד הוא מצא את הדרך, על פי ההלכה כמובן".
"מעולם לא קם רב או מישהו אחר שערער על החלטה שלנו בעניינה של אף עגונה", סיפר הרב פירון. "אבל בתקופה ההיא הרגשנו את כובד האחריות. הרב עובדיה תמיד שאל אותי 'אולי החייל הזה נמצא באיזשהו מקום, אולי הוא חי?'. הוא חשש, אבל לא הייתה קיימת אצלו גישה של 'אני לא יכול'".
בתוך ימי השלושים לפטירת מרן מאור ישראל זצ"ל תיאר בנו, מורנו הראשון לציון הגאון הגדול הרב יצחק יוסף שליט"א, כיצד לאחר מלחמת יום הכיפורים נדרש מרן זצוק"ל לדון במאות נשים עגונות שהיו עקב המלחמה והתיר בסופו של דבר את כולן.
כהמחשה לעוצמת כוחו ההלכתי סיפר בנו שליט"א כי "בפרשבורג, בזמן החתם סופר, התירו פעם עגונה ולאחר מכן 'בא הרוג ברגליו'. מאז נקבעה תקנה שלא להתיר עגונה באותה עיר. אבא זצ"ל התיר מספר כה רב של עגונות – ובסופו של דבר (לצערנו הרב) אף אחד מהם לא חזר".
"אבא זצ"ל הכיר רבים מהבעלים ההרוגים, בין העגונות היו גם כאלה שהיו נשואות לבוגרי 'כרם ביבנה' שנבחנו אצלו בעבר בהלכה, ובהם כאלה שבחן ימים ספורים לפני המלחמה. הייתה זו קבוצת אנשי מילואים שנלקחה בפתאומיות לתעלת סואץ כדי לשמש כרבנים וחזנים (יחד עם 600 חיילים בלבד בשדה מערכה של עשרות קילומטרים! מחדל ידוע).
יהי רצון שזכותו תעמוד לכל עם ישראל ונאמר לצרותינו די!
מורשת מרן
יהי זכרו ברוך