שמחת תורה, 7 באוקטובר, אשדוד. השעה, שעת בוקר מוקדמת והאזעקות נשמעות ברחבי העיר.
הייתי אצל ההורים שלי באותה שבת, נכנסנו יחד למרחב המוגן. זה הרגיש כמו כל אזעקה שגרתית – נכנסים, מחכים, וממשיכים בחיים. אבל הפעם, זה היה שונה. ההודעה בקבוצת הוואטסאפ של הגדוד הגיעה – יש הקפצה לצאלים, ותוך דקות הבנתי פחות או יותר את התמונה הנוראית.
הייתה תחושת בלבול. אמא שלי ביקשה שאשאר בבית, היא חששה. הקשר הצבאי הוא דרך הטלפון הקווי, ולמשפחה חרדית, בשבת אין דרך להתקשר. אני ואחי נושאים נשק, והיא רצתה שנשמור על המשפחה כאן, בבית. נעניתי לבקשתה, וחיכינו עד צאת השבת.
מיד לאחר צאת השבת, יצאתי לצאלים. החימוש היה מהיר, חתמנו על ציוד וחיכינו להוראות. הבנתי שהמצב חמור והלחימה כבר בשיאה. לבסוף הוחלט שאנחנו נשארים בצאלים בלילה ונצא בבוקר.
בבוקר, ביקשו ממני לנהוג בסיור בגזרה. כמובן שהסכמתי. במהלך הנסיעה על כביש 232, עברנו בין כמויות של גופות מחבלים שהיו פזורות על הכביש, תוך כדי היתקלויות וחיסולים. ואז זה התחיל להכות בי – המצב הוא מעבר לכל דמיון.
המשכנו בנסיעה וכשעברנו ליד המסיבה, ידעתי שחבר טוב שלי, אשדודי, שמעתי שהוא היה שם. הוא נפצע, אבל הצליח לברוח. לצערי, אחיו שנורה יחד איתו ככל הנראה לא שרד. ניסיתי לעזור ולמצוא אותו, אלו היו רגעים קשים של רגשות קיצוניים מעורבים, מצד אחד זה חבר שלך שאתה כל כך רוצה למצוא ולהציל אותו, ומצד שני המצב מסוכן ובכל רגע יש הפתעות, אך העומס של המשימות הכריע, חייבים להמשיך. לבסוף אחרי תקופה שהוא היה נעדר, נודע לנו שהוא נרצח.
הסיור באזור המסיבה היה מזעזע. רכבים של אזרחים תמימים, שרופים או מלאים בחורי כדורים.
התמונות האלו לא עוזבת אותי עד היום וכנראה שזה ימשיך ללוות אותי עוד שנים. אז הבנתי – אנחנו במערכה שדרכה וסופה לא ידועים.
חזרנו לצאלים, התארגנו לפעולה קרקעית. לא לקח הרבה זמן, וכבר נכנסנו לקרב בבית חאנון.
לא חלמתי שאחזור לשם במתכונת הזו, חודשים שלמים של לחימה אינטנסיבית, לילות וימים, בשטח בנוי ובהפתעות כמו שרק עזה יודעת לתת לנו, וברוך ה' עם פצוע אחד בלבד. הגדוד שלנו תפקד בצורה מקצועית, והחייל שנפצע חזר לשדה הקרב במהרה.
במהלך סבב נוסף של הלחימה, שוב התבקשתי להוביל כוח ניוד בגזרה.
במהלך אחת המשימות במעבר ארז, בשעה 15:30, אחי מאיר, היה בדרכו לצאת מעזה מאזור אחר. אני גם הייתי בדרכי החוצה. דיברתי איתו, וקבענו שיקפוץ לומר שלום ביציאה במעבר ארז. כשהוא הגיע, זה היה מפגש מרגש לאחר שלא התראינו תקופה ארוכה. ישבנו, החלפנו חוויות, כל אחד סיפר על מה שעבר עליו בתקופה הקשה של הלחימה.
לפתע, תוך כדי השיחה, התקבל דיווח בקשר על קבוצה גדולה שמתקרבת. קמתי מיד להאזין טוב יותר – חשבתי שאולי מדובר באירוע עם אזרחים עזתים. אבל התברר שמדובר במשהו אחר לגמרי – קבוצה של יהודים דתיים, מתיישבים, עם חולצות כתומות, שהחליטו שזה הזמן להקים יישוב חדש באזור, ממש על קו המעבר ובאמצע כל הבלגאן.
הקבוצה לא הגיעה בידיים ריקות – הם נשאו עצים, פטישים, וכל מה שנדרש כדי להקים מבנים זמניים. 10 דקות לפני הגעתם לקו התפר, אחי מאיר מיהר לצאת לדרכו הביתה, אחרי שקיבל חופשה, ואמא חיכתה לו. נפרדנו במהירות, ואני נשארתי להתמודד עם המצב.
מדובר במקרה מורכב- אין הנחיות ולא התכוננו לדבר כזה, אתה חס ושלום לא יכול לפצוע את אחים שלך המתיישבים, ומצד שני אתה גם לא יכול לתת להם להסתובב שם כי זו סכנת חטיפה או סכנת חיים מיידית.
הייתי כמעט לבד בשטח, בלי קצין אחראי, וכל הכוחות שלנו היו בפעילות אחרת. ההבנה שאין חסימה פיזית שתמנע מהם להיכנס לעזה הדאיגה אותי. דמיינו לעצמכם כ-150 אנשים בערך שמתקרבים, ואין דרך ממשית לעצור אותם. למזלי, בדיוק הגיע נהג ניוד נוסף, והצלחנו לארגן קבוצה קטנה של כ-15 חיילים מגדוד נח”ל, שתפסו שמירה במעבר באותו רגע.
נדרש פתרון מהיר. צעקתי לנהג השני שיביא את הסוואנה שחנתה בצד, ואני לקחתי ג'יפ האמר אחר שהיה איתנו, וחסמנו את המעבר פיזית. החסימה הצליחה, אך באופן חלקי – נותר מטר פתוח, וכמה מהם הצליחו לעבור בין הרכבים. בסופו של דבר, הצלחנו לבלום את רובם, ורק 16 אזרחים הצליחו להיכנס. כאשר הגיעו כוחות נוספים, נכנסנו להוציא את אלו שפרצו פנימה.
חמאס לא נשאר אדיש למצב. הם זיהו את הפרצה וניסו לשלוח כוחות לכיוון המעבר, ואף שיגרו רקטות לעברנו. למזלנו, לא היו נפגעים ולא נרשמה פגיעה ישירה במעבר עצמו.
בהמשך הגיע טנק של הגדוד, ולאחר שהוצאנו את האזרחים, נכנסנו שוב לפעולה כדי להעניק מכת אש עוצמתית שתדחוק את העזתים ואת אנשי חמאס שהתקרבו לאחר שהבחינו בפרצה מהצד שלנו.
האירוע היה טעון ברגשות. מצד אחד, ליבי עם תושבי גוש קטיף. הם עברו גיהנום, ומגיע להם את כל התמיכה שבעולם, הקריבו אותם למען האינטרסים של חמאס, ומצד שני, הדרך שבה הם ניסו להקים יישוב באזור קרב מסוכן הייתה יכולה להסתיים אחרת לחלוטין.
בסופו של דבר, הקבוצה הקימה סוכות מעץ, קבעה מזוזות, והתיישבה בסוכות – אחת לבנים ואחת לבנות. האירוע הסתיים רק כשהגיעה המשטרה, יחד עם כוחות מיוחדים, ופינתה את המקום בשקט יחסי, תוך שימוש מינימלי בכוח.
המשכנו בלחימה מספר חודשים על פי המשימות שקיבלנו, אין ספור משימות ואין ספור היתקלויות מוצלחות ולאחר מכן יצאתי להפסקה עם שאר גדודי המילואים ששוחררו.
לאחר כחודשיים של מנוחה בבית, שוב קיבלתי צו 8 בפעם השלישית. הפעם, ציר נצרים במרכז הרצועה. שוב שגרת לחימה, ושוב תחושת חוסר וודאות יומיומית. הפעם, עזה שונה. הרוב של אירגוני הטרור ושל חמאס מוכרע, ואסור לנו להיות שאננים, אנחנו יודעים שעזה תמיד מפתיעה ושזה לא נגמר עד שזה לא נגמר ואנחנו מאבטחים את הציר. ציר נצרים "מגולח" מכל צדדיו ממבנים וממקומות שעלולים להסתתר בהם מחבלים, ועם כל זאת באחד מן הימים, הצליח מחבל עזתי, לצאת מפיר בודד שהיה קרוב אלינו ולא הבחנו בו, זה היה ממש קרוב במרחק כמה מטרים. המחבל הניח מטען צד וניסה להתקרב לעברנו, פתחתי לעברו בירי מדויק והוא חוסל מטרים ספורים ממני ללא נפגעים ברוך ה'.
זאת השגרה של עזה כעת, וזה מה שהלוחמים עוברים יום יום.
כנראה שזה יקח עוד זמן רב עד שזה יגמר.
אבל בתוך כל זה, יש גם רגעי אחווה. אין שיחות על פוליטיקה, ומה שמציירים בתקשורת הוא רחוק שמיים וארץ מהמציאות. אנחנו פשוט יחד, עובדים למען מטרה משותפת. כולנו על הקצה, אבל ממשיכים קדימה, בשביל החטופים, בשביל המדינה ובשביל שיהיו פה חיים טובים יותר.
את הכתבה הזו אני מקדיש לזכרו של חברי אלעזר סמואלוב הי״ד שנרצח בידי מחבלי חמאס ברעים
לחמת באיו"ש, לחמת ועדיין לוחם בעזה, עוברת לך בראש המחשבה שיכול להיות ותוקפץ ללבנון?
זאת לא שאלה, בוודאי, ואעשה זאת בשמחה אם צריך.
