"בהעלותך את הנרות" (ח, ב)
מכאן שמעלה היתה לפני המנורה שעליה הכהן עומד ומטיב. [רש"י]
לכאורה, הרי המנורה היתה גבוהה רק שמונה עשרה טפחים שהם ג' אמות, ואפשר היה להדליקה גם בלי המעלה, בהגבהת הידיים, א"כ למה היה צריך לעמוד על מדרגה?
מתרץ בספר "מלוא העומר", אהרן הכהן שהיה לבוש ציץ הוא זה שהדליק את המנורה, ואסור לכהן גדול להגביה את ידיו למעלה מהציץ כמבואר במשנה בתמיד [פ"ז], ולכן היה צורך במדרגה.
לפי זה אומר ה"אמרי אמת", מובן הדיוק של רש"י "שעליה הכהן עומד ומטיב", מדוע לא נאמר "עומד ומדליק"? כי הדלקת המנורה כשרה בזר, ולא היה צורך בבגדי כהונה, וממילא לא היה צורך בציץ, ויכול היה המדליק להרים את הידיים, אבל הטבת המנורה פסולה בזר והיה צורך בבגדי כהונה, לכן נחוצה היתה המדרגה.
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה" (ח, ג)
להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. [רש"י]
מה לא שינה, מבאר הגר"א מוילנא, שלא שינה מדרך קיום המצוה בפעם הראשונה, לא ביחסו ולא ברגשותיו.
במשך שלושים ותשע שנים שהדליק את המנורה מידי יום ביומו, לא נעשתה עליו העבודה לטורח, מעין הרגל ושגרה, אלא באותה התלהבות שהדליק בפעם הראשונה, היו כל הזמן בלי שינוי.
"ויעש כן אהרן אל מול פני המנורה העלה נרותיה" (ח, ג)
להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. [רש"י]
מספרים על רבי ברוך ממז'יבוז', שראה פעם את רבי לוי יצחק מברדיצ'וב בתפילתו, את ההתלהבות הגדולה, הנענועים, התנועות והעוויות, בחינת "כל עצמותי תאמרנה".
אמר לו: אילו היה אהרן הכהן מזדעזע ורועד בשעת הדלקת המנורה כפי שאתה נוהג בתפילתך, היה שופך את השמן ומפיל את המנורה.
זה הפירוש "להגיד שבחו של אהרן שלא שינה", כשהקב"ה אמר למשה לאמר לאהרן שידליק את המנורה, הרי מגודל ההתלהבות וההשתוקקות, הרתת והזיע, היה צריך להזדעזע. אבל אהרן "לא שינה", הוא בלם את התרגשותו, התלהבותו וחרדתו, ועשה את המצוה בהתלהבות פנימית ובאש עצורה בעצמותיו.
"קח את הלוים מתוך בני ישראל" (ח, ו)
הגר"א מוילנא פירש פסוק זה בדרך הדרש, המילה לויים נמצאת בתוך המילה ישראל.
כיצד? אם נפתח את כל אותיותיה של המילה "ישראל" ונשתמש גם במילוי שלהן, נמצא שמהאותיות האמצעיות נוצרת המילה "לויים".
וכך נראית המילה "ישראל" כשאותיותיה פתוחות: יוד שין ריש אלף למד, וכשלוקחים רק את האותיות האמצעיות מהאותיות הפתוחות יוד שין ריש אלף למד, מקבלים את אותיות המילה "לויים", וזה שאמרה התורה "קח את הלויים מתוך בני ישראל".
"תחת פטרת כל רחם" (ח, טז)
הרב מפוניבז' רבי יוסף שלמה כהנמן נשא פעם דרשה בפדיון הבן שבה שימש ככהן ושאל: מה פשר הנוסח שבו פונה הכהן לאבי הילד "במאי בעית טפי? ליתן לי את בנך בכורך, או לפדותו בחמישה סלעים?" וכי משהו מעלה על דעתו שהאב לא ירצה בבנו?
אלא יש בשאלה משמעות עמוקה ומוסר לאב. במאי בעית טפי? מהי מטרתך העיקרית בחיים? האם הבנים, המשך הדורות ומורשה להנחיל, או שמא חמשת הסלעים, הכסף והחומריות?
וזו שאלה נוקבת שהכהן הפודה מציג בפני מי שעתה הפך לאב לראשונה בחייו, כחלק מהכשרתו לקראת התפקיד הגדול, לחנך את בנו לתורה וליראת שמים"…
בראשית ימיו של רבי יעקב קמינצקי בארצות הברית, כיהן ברבנות טורונטו, שיהודיה באותם ימים היו פשוטים ותמימים.
יום אחד הוזמן לפדיון הבן, ובפניו הוצג "מר סגל" אבי אימו של התינוק.
לשמע השם התעניין רבי יעקב אם הוא לוי, וכשנענה בחיוב אמר: אם כך אין צורך בפדיון, שכן אמו של הילד בת לוי".
וכדי לא לצער את המוזמנים אמר: "בהגעת התינוק לגיל חודש הוא הופך לבר קימא וזו סיבה מספקת לחגוג"…
אלא שהאב המאוכזב טען כלפי רבי יעקב "כי אין זה הוגן לקפח את בני מפדיון הבן בעוד יתר אחיו הגדולים זכו לכך"… והתברר כי התינוק גם לא היה בכור…
"ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו" (ח, כה-כו)
המשנה באבות [ה, כ"א] אומרת "בן חמישים לעצה", שנאמר בלווים "ומבן חמישים שנה וכו' ושרת עם אחיו",
ומהו השירות? מסביר ר' עובדיה מברטנורא. שיתן להם עצה, אומר ה"חפץ חיים", למדתנו התורה מוסר השכל, כשאדם מגיע לגיל חמישים, שלא ישקיע את כולו בעסקים, אלא יתפנה מענייני העולם הזה ויקדיש את זמנו וכוחותיו לתורה, למצוות ולמעשים טובים, כדי שיהיה מוכן ומזומן ליום שכולו שבת.
מוסיף ה"חפץ חיים", אם כשאדם בן חמישים יכול להשיא עצה לשני, על אחת כמה וכמה שיכול להשיא עצה לעצמו. ומהי העצה הטובה והישרה ביותר אם לא להכין לעצמו צידה לדרך לעולם שכולו טוב.
מה שכתב הברטנורא "ושירת את אחיו – בעצה", שואל החידושי הרי"ם, באיזו עצה מדובר כאן?
ותירץ במשל, אדם תעה כמה ימים ביער ולא ידע איך לצאת.
פתאום ראה זקן אחד הולך לקראתו, ושמח שמחה גדולה, אמר בליבו, ממנו ודאי אדע את הדרך הנכונה.
ענה לו הזקן, גם אני לא יודע, שאני כבר תועה שבעים שנה, רק דבר אחד אני יכול לומר לך, בדרך שהלכתי אני, אתה אל תלך, שבדרך זו תועים, את הדרך הנכונה שיש לך לילך בה תצטרך אתה עצמך למצוא.
את העצה הזאת יכול בן חמישים לתת, "לשמור משמרת", לעמוד על המשמר, "לנעילת שערים", איזה שער לנעול כדי לא להיכנס לשם.
"ושרת את אחיו באוהל מועד לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד" (ח, כו)
אל ה"חתם סופר" זצ"ל הגיע יהודי שבכה על בנו שנלקח מביתו באכזריות לעבודת הצבא, והוא התחנן שהרב יברך את בנו שיחזור במהרה לביתו ושלם ברוחו ובנשמתו.
החתם סופר שמע, והחל לשאול את היהודי פרטים אודות ביתו ועסקיו.
סיפר היהודי שעד כה היה מכניס אורחים לביתו שהיו אוכלים ולנים אצלו. אולם לאחרונה נהיה הדבר קשה עבורו ועל כן נותן מכספו לאחרים שיעשו את המצוה.
אמר לו ה"חתם סופר": בתורה נאמר שהלוים היו עובדים באוהל מועד עד גיל חמישים, ואז לא היו מפסיקים לגמרי, אלא נאמר 'ושרת את אחיו באוהל מועד', שהיו עוזרים לאחיהם ומשרתים אותם, ללמדך שכאשר מקיימים 'ושרת את אחיו', לא זקוקים להתעסק בעבודה אחרת.
כל עוד ביתך היה פתוח לרווחה ועמדת לשרת את אורחיך, לא היה עליך עול של דאגות אחרות, אבל כעת שפסקת מלארח אנשים בביתך, נגזר על בנך שירות בצבא הקיסר.
אם תפתח שוב את ביתך ותתחיל לשרת את האורחים כבעבר, אני מבטיח לך שבנך ישוב מהעבודה בה הוא נמצא כעת. (ילקוט מאיש לרעהו)
"ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו וכו' בין הערבים תעשו אותו במועדו" (ט, ב-ג)
שואל ה"משך חכמה", מדוע כפלה התורה וכתבה שיעשו את הפסח במועדו?
ומתרץ, בני ישראל מנו לפחות ששה מליון איש, וכל משפחה היתה צריכה להביא קרבן, והיו רק שלושה כהנים, אהרן אלעזר ואיתמר. וא"כ, היו צריכים לשחוט בבין הערבים חמישים אלף קרבנות, לכן מדגישה התורה "במועדו", להשמיענו את גודל הנס, שהספיקו כולם להקריב את הפסח במועדו בין הערבים.
"למה נגרע" (ט, ז)
לא מצינו בתורה שום מצוה הקבועה במועד שיש לה תשלומין בזמן אחר, רק בקרבן פסח בלבד קבעה התורה זמן שני לקיום המצוה, ומדוע?
אומר האדמו"ר רבי שלמה הכהן מרדומסק, כי היו אנשים בישראל שהתאמצו והשתדלו לקיים את המצוה, שהיו מתחננים ומבקשים "למה נגרע". גם גאולתם של ישראל תהא כך, אם ישראל יתעקשו ויתאמצו בלב ונפש לרשת את ארץ מולדתם, תבוא הישועה.
"למה נגרע" (ט,ז)
נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי. [סוכה כ"ד. ילקוט שמעוני רמז תשכ"א]
שואל ה"אמרי אמת" הרי הם עצמם אמרו שהם טמאים לנפש אדם, ומה להם כי ילינו שאינם יכולים להקריב את הפסח?
ומתרץ, הם תמהו כיצד יתכן שיפסידו מצוה, והרי כלל הוא שמצוה גוררת מצוה, ואם הם עסקו במצות נשיאת עצמות יוסף, למה יגרעו?
והשיב להם הקב"ה, כי אכן מצוה גוררת מצוה, ובזכות הטמאים נתחדשה מצות פסח שני.
"ויאמר משה לחובב וכו' נוסעים אנחנו אל המקום וכו' לכה אתנו והטבנו לך" (י, כט)
רבי אברהם רגולר, מח"ס "מעלות התורה", מסביר, "נוסעים אנחנו" פירושו על ידי ענני הכבוד, שהענן היה גם מתחתיהם שהיו נושאים אותם במסעות, כמו שכתוב "ואשא אתכם על כנפי נשרים".
אבל יתרו שהיה גר, ואין ענני כבוד קולטים את הגרים, אמר לו משה "לכה אתנו", דווקא בלשון הליכה, מאחר שאינו יכול לנסוע כמוהם על כנפי נשרים.
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם" (יא, ה)
בספר "חובת הלבבות" [שער הבחינה פרק ה'] כתב, כי הזכרון הוא מן הטובות שהטיב הקב"ה עם ברואיו, כי בלי הזכרון לא יכול היה העולם להתקיים, שהרי אם האדם נכנס בפתח אחד, הוא לא היה זוכר איך יוצאים.
גם במאכל ובמשתה יש הכרח לזכרון, שאם אדם אוכל מאכל פעם אחת, זוכר הוא את טעמו כדי שירצה לאכול ממנו שוב.
אומר המגיד מדובנא, זה מה שטענו בני ישראל, שכח הזכרון שלנו הוא בחינם וללא תועלת, שהרי אין לנו דגים עכשיו.
"זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם את הקישואים ואת האבטיחים" (יא, ה)
לכאורה מה שייכות הדגים בין כל שלל הירקות כאן?
מתרץ בספר "שער בת רבים" ידוע שהנילוס היה עולה ומשקה את כל השדות ואת כל הגינות של מצרים. ולכן, היו עושים את גדר הגינות באופן שבשעה שהנילוס עולה להשקות ומעלה איתו גם דגים, יוכלו הדגים להיכנס דרך הגדר אל הגינות, אך לא יוכלו לצאת משם, והיו נשארים מונחים בין הירקות שבגינות ואת הדגים האלו היו בני ישראל מוצאים בגינותיהם לרוב.
לפי זה מובן שהרי המצרים לא נתנו תבן חינם, וא"כ איך קיבלו דגים חינם, לכן מציינת התורה את הקישואים ואת האבטיחים, שבין הירקות הללו היו מוצאים את הדגים בחינם.
"שטו העם ולקטו וטחנו ברחיים או דכו במדוכה" (יא, ח)
מובא בזוהר הק': "שטו העם ולקטו" – "שטיא הוא דא".
מבאר רבי יוסף חיים זוננפלד, בספרו "חכמת חיים" כלומר: שוטים הם אלו שהשתטחו על הארץ ללקוט את המן, שכן מה ששייך ומיועד לאדם, יבוא לו בנקל עד שלא יצטרך אפילו להתכופף…
רבי חיים קנייבסקי היה רגיל לומר: "אם נגזר על אדם פרנסה, ימכור נוצות ויתעשר, ואם לא נגזר, אפילו ימכור מטילי זהב, יהיה עני".
"כאשר ישא האומן את היונק" (יא, יב)
רבי מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין, היה נוסע לאסוף כספים לישיבה, ונסיעות אלו גרמו לו לביטול תורה.
פעם אמר, עכשיו אני מבין את הפסוק "כאשר ישא האומן את היונק". משה רבנו התלונן, וכי זה תפקידי וכוחי לתת להם בשר, אומן הוא המחנך הרוחני, ולא הוא נושא בזרועותיו ועל שכמו את התינוקות. אף אני, הרי תפקידי האמיתי להיות ר"מ ומנהל רוחני, ולא כלכלן של הישיבה.
"כאשר ישא האומן את היונק" (יא, יב)
הנצי"ב מוואלוז'ין הגדיר פסוק זה בהגדרה נפלאה.
הגמ' בסנהדרין [ח'.] אומרת, אזהרה לדיין שיסבול את הציבור. עד היכן צריכה להגיע מידת סבלנותו של הפרנס העומד על הציבור?
עד "כאשר ישא האומן את היונק", אפילו שהיונק מלכלך אותו ומלכלך את בגדיו, האומן לא זורק אותו, אדרבה, מנקהו בסבלנות מרובה, מתוך רוך ואהבה יסיר בגדיו הצואים מעליו, ירחץ אותו למשעי וילביש אותו בגדים נקיים ורק אז יתפנה לדאוג לנקיונו.
הוא גם יחזור לקחת את הילד על זרועותיו ושוב כתמיד, ירעיף עליו אהבה יחבקהו וינשקהו והיחס ביניהם ימשיך להיות טוב ונעים כאילו לא קרה דבר.
כך גם הפרנס, אפילו בשעה שהציבור "מטנפים אותו", מצערים ומבזים אותו, עליו לאהוב אותם ולהתפלל על צרתם, וכמו שאמר דוד המלך בתהילים [ל"ה – י"ג] "ואני בחלותם לבושי שק".
"אספה לי שבעים איש מזקני ישראל וכו' ואצלתי מן הרוח אשר עליך" (יא, טז-יז)
שואל רבי שמשון רפאל הירש, מה מקומם של הפסוקים הללו בתוך פרשת המתאוננים?
ומתרץ, שכך אמר הקב"ה, אע"פ שהם מתאוננים על בשר שאין להם, ועל גשמיות שחסרה להם, האמת שרוחניות חסרה להם.
תאציל עליהם מהרוח אשר עליך, תן להם מזון רוחני שישבעו ויתענגו מטוב ה', ולא יצעקו עוד תן לנו בשר.
"והאיש משה עניו מאוד" (יב, ג)
שח רבי נחום ברנשטיין שליט"א: פעם הלכתי עם רבינו רבי אהרן לייב שטינמן ברחוב והראה לי על הריצפה שתי נמלים: אחת גדולה שנקראת מלכה והשניה רגילה, ואמר לי רבינו: מסתמא הנמלה הגדולה מתגאה על הנמלה הקטנה מה את שוה ומה אני שוה וכו' ואז בלחיצת רגל אחת הכל נגמר ושני הנמלים נעלמים.
כך אדם מתגאה על חבירו שהוא שוה יותר בגלל זה ובגלל זה ואז הקב"ה יכול ברגע קטן למחוק הכל, ואז איך ובמה יתגאה האדם.
("נאות אפרים" הובא ב"כאיל תערוג")
"פה אל פה אדבר בו" (יב, ח)
כשמדברים עם אדם, זה "מפה אל אוזן", ואיך מסתדר פה "פה אל פה"?
מסביר בעל הבן איש חי, לגבי כלל הנביאים היה באמת "פה אל אוזן", אבל לגבי משה, השכינה מדברת מתוך גרונו, "פה אל פה אדבר בו".
"אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו" (יב, יא)
שואל המהרי"ץ דושינסקי, מהו כפל הלשון "אשר נואלנו ואשר חטאנו"?
ומתרץ, שני חטאים חטאו אהרן ומרים כשדיברו על משה. האחד שהקטינו דרגתו של משה רבנו, שאמרו "הרק אך במשה דיבר ה'". והשני, שרצו להידמות לדרגתו של משה, שאמרו "הלא גם בנו דיבר ה'".
על שני חטאים אלו התוודה אהרן, שאמר "אשר נואלנו", היתה זו אווילות מצידנו להשוות עצמנו לגדלות משה, "ואשר חטאנו", היה זה חטא לפגוע בכבודו של משה אבי הנביאים ולהמעיט מדרגת נבואתו.
עלון ליקוטים נפלאים בעריכת הרב ברוך רובין
להצטרפות: Likutimniflaim@gmail.com