התאריך: י׳ תשרי תשל״ד – 6/10/1973 – שבת, יום הכיפורים.

ישראל כולה המומה. מצרים וסוריה פותחות באופן מתואם במלחמה כנגד מדינת ישראל.

סמוך לשעה 14:00 פתח חיל האוויר המצרי במטס תקיפה של יעדים צבאים ישראליים בסיני..

בתוך כשלוש שעות עברו כ-32 אלף חיילים מצריים את התעלה ולאחר מכן ריכזו מאמץ בפריצת סוללת העפר בעשרות נקודות ובהתקנת אמצעי הגישור למעבר טנקים ורכבים.

גשרי צה"ל על תעלת סואץ. קרדיט: צלמי במחנהבמהלך ליל ה-7-6 באוקטובר השלימו המצרים את הקמתם של מספר גשרים כבדים והעבירו מאות טנקים ועשרות אלפי חיילים לגדה המזרחית של התעלה. הכוחות המצריים הגיעו בחלק מן הגזרות עד לכדי עומק של כשלושה ק"מ מהתעלה, והקימו מערכי הגנה מחופרים כהכנה לשלב העצירה האופרטיבית בתכניתם. כך אפוא הצליחו המצרים בתוך 24 שעות להעביר, על פי עדותם, כמאה אלף חיילים, למעלה מאלף טנקים וכ-13,500 רכבים, ולהיאחז בשטח שהיה עד לא מכבר בשליטת צה"ל. דבקותם של המצרים בתכנון המקורי ויישומו בצורה יעילה, הפתיעה את צה"ל והסבה אבדות ניכרות לכוחותיו הסדירים ביממת הקרב הראשונה, בה הם איבדו כשני שליש מסד"כ השריון שעמד לרשותם בסיני. מכת הפתיחה המצרית עיצבה את המשך המלחמה ובפועל שימרה בידם מאחז משמעותי בגדה המזרחית של התעלה עד לסיומה.

במקביל, הסורים גם הם יצאו להתקפה כנגד ישראל. 157 סוללות ארטילריה הפגיזו לכל אורך קו החזית ולמעלה מחמישים מטוסים תקפו מטרות צבאיות ברמת הגולן. במקביל, כוחות קומנדו הונחתו סמוך למוצב החרמון וקודם למקום גדוד צנחנים ממוצב החרמון הסורי.

בתום 24 השעות הראשונות של המלחמה רשמו הסורים הישגים ניכרים אך לא עלה בידם לממש את מלוא תכניתם. אמנם, מוצב החרמון על יכולותיו נפל לידם, הם החזיקו במרחב משמעותי בגזרה הדרומית באזור חושניה והגיעו עד לגדרות מחנה נפח. אולם, עמידתה האיתנה של חטיבה 7 מנעה מהסורים הישגים של ממש בגזרה הצפונית, הגעתם המהירה של כוחות המילואים בלמה את התקדמותם במרכז הרמה ולנהר הירדן לא הצליחו להגיע.

בשעה הזו, כבר ברור לראשי המדינה והצבא כי הם ניצבים במלחמת קיום. צה״ל יוצא לגיוס המוני במערך המילואים. הגיוס איפשר לצה"ל לבלום את האויב ולהעביר את הלחימה לעומק שטחו.

19 יום נמשכה המלחמה. התאריך 24/10/1973 היה היום האחרון למלחמה, והוא הסתיים לאחר הקרב על העיר סואץ, אז נכנסה לתוקף החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם על הפסקת אש.

בצד הישראלי האבדות היו קשים מנשוא: 2,689 הרוגים, 7,251 פצועים, 294 שבויים. 102 מטוסים, 25 תותחים, סוללת טק"א, ו-800 טנקים השתתפו בלחימה, מהם 407 אבודים.

בצד השני – במדינות ערב האבידות היו גדולים בהרבה: כ-20,000 הרוגים, וכ-35,000 פצועים. עוד 8,811 שבויים.

הַלּוֹחֵם הַחֲרֵדִי

50 שנה עברו ממלחמת יום הכיפורים והתיישבנו ב׳חרדים אשדוד׳ לראיון מרתק עם צבי רוזן חייל במלחמת יום הכיפורים אשר התגורר אז בירושלים כאברך צעיר, ראיון סוחף ועוצמתי.

רוזן שהה באותו היום – יום הכיפורים בבית המדרש של חסידי גור בירושלים, דקות ספורות קודם לכן סיים את תפילת מוסף של היום הקדוש – יום כיפור. הוא מתבונן ברבו ה׳בית ישראל׳ מגור צועד לביתו, ״מבטו היה חד ויוקד, הוא סקר כהרף עין את מאות המתפללים״.

לפתע, השקט הופר. כלי רכב צבאיים שועטים במהירות בסמוך לבית המדרש – שם היה ממוקם מחנה ׳שנלר׳. ״בשמיים מעלינו חגו מטוסים צבאיים, וחיילים עברו ברחובות וחיפשו אנשים כשהם מספרים שפרצה מלחמה עם מצרים וסוריה״.

איך הגעת להתייצב במלחמה באמצע יום הכיפורים?

״תוך כדי המהומה המתרחשת ברחובות ירושלים, פנה אלי מכר ומספר לי שלבית שלי הגיע צו גיוס. טסתי במהירות הביתה, לקחתי את הצו ורצתי לביתו של הרבי מגור. מתחת ביתו של הרבי כבר עמדו אנשים רבים עטופי טליתות שרצו לדעת כיצד יגיב הרבי לשמועות ולמתרחש״.

״ידעתי שהרבי היה ער כל הלילה, וכעת היא שעת ההפסקה, בין מוסף למנחה והרבי ניצל אותה למנוחה קלה ואין אז קבלת קהל. אבל הייתה זו מלחמה. עליתי במדרגות ובלב הולם נקשתי על דלת הברזל. אחד מבאי ביתו של הרבי ‏פתח את הדלת והודיע לי שאין קבלת קהל, אבל אני הושטתי לו את הצו שקיבלתי והוא הכניס אותו לרבי שאמר בזו הלשון: "ביום הכיפורים לא נפרדים, אבל אם פוקדים עליו ללכת – שילך", זו הייתה תשובה ברורה עבורי״.

״עד היום, גם כחלוף יובל, אני נוצר את המומנט ‏המופלא. מאותו רגע התחזקה בי תחושה של ‏אמונה פנימית שיש בירושלים מי שישמור עליי היטב, גם במרחקים ובימים הסוערים״ מסכם זאת צבי כשעיניו בורקות.

״מיד לאחר שקיבלתי את ברכת הרבי, רצתי שוב הביתה. פשטתי את מלבושי היום הקדוש, לקחתי תיק עם טלית ותפילין ושני תפוחים, ויצאתי לכיכר השבת, שם כבר נסעו מוניות שהצטרפו למערכה, כדי להסיע את הלוחמים ליחידותיהם. היחידה שלי, הייתה ממוקמת בנקודה הרחוקה ביותר – שארם א שייח.‎

הטיסה נמשכה כמה שעות, אבל כאשר ביקש הטייס לנחות התברר לו שמסלול הנחיתה הופצץ. היה עליו לחוג באוויר במשך כשעה ורבע, עד שנקרא לנחות על המסלול הפרוביזורי החדש שהוקם ברגע האחרון".

מה היה תפקידכם במלחמה?

"תפקידנו היה ליצור פריסה של תותחי נ"מ שתגן על בסיס טילי ההוק האמריקאים, שהיו אז טילים משופרים קרקע-אוויר ונועדו לפגוע במוקדים אוויריים".

"בסיס שהיה ממש בסמוך אלינו שילם במלחמה מחיר דמים כבד: כאשר בעיצומו של יום הכיפורים פגע בו מטוס מצרי וכתוצאה מכל חייל אחד נהרג הי״ד ועוד מספר חיילים נפצעו".

הסתיים יום הכיפורים ואתם עדיין במלחמה. הגיע חג הסוכות, האם היה לכם ד׳ מינים? אוכל כשר?

"לא היה לנו כמעט זמן לישון. לא היה לא לולב, לא אתרוג. בשביל להסביר את המצב שלנו: בשמחת תורה הקפנו עם הרובה את התותח שהיה בבסיס שלנו שבע פעמים, כך עברו עלינו ימי החג".

"לגבי כשרות: בתחילה, כשהגעתי וראיתי את בעיות הכשרות במטבח המחנה החלטתי לא להיכנס לאכול את ארוחת הצהרים, אחרי כמה ימים שמע את זה המ"פ, סגן אלוף, וקרא לי ונזף בי על כך. הוא אמר לי שאני רכוש של צה"ל, ולכן בפקודה אני חייב לאכול יחד עם כולם, השבתי לו שלפני הגיוס הייתי צעיר שחונך על ברכי התורה וההלכה, ובגלל שבמטבח אין כשרות אני חייב להפר פקודה. התגובה שלו הייתה מפתיעה. את ארשת הפנים הקשוחה החליף חיוך, והוא אמר לי: "אני מצידי רוצה להעריץ אותך, אבל אין לי דרך לעשות זאת. יש לי טיובה (שפופרת) של דבש שקיבלתי לקראת החגים, אני נותן לך אותה כאות הוקרה על הערכים". כך התקיימתי על לחם, ריבה ולפעמים זיתים. לאחר מספר חודשים אנשי 'אגודת ישראל' שמעו על מצוקת החיילים הדתיים בצבא, והחלו לשלוח לנו חבילות מזון. מאוחר יותר כאשר המצב נרגע במעט יכולנו לצאת לדוג בחוף שארם א שייח, שם דגנו דגי לוקוס ובישלנו אותם על אמגזית".

איך היה הקשר שלכם מהמלחמה עם המשפחה בישראל?

"בתחילת המלחמה הפכו כל קווי הטלפון בארץ לקווי חירום, בהמשך יכולנו פעם בחודש להוציא שיחה. עמדנו בתור לטלפון צבאי מגושם, כדי לתפוס כמה דקות שיחה עם הבית. את יתרת הקשר השלמנו באמצעות איגרות אוויר שכמובן עברו צנזורה משמעותית".

"חודש וחצי מפרוץ המלחמה אני מתבשר כי נולדה לי בת. רציתי מאד לחזור לקידוש, אולם המפקד סירב לשמוע על כך, לאחר יומיים הוא קורא לי ואומר לי שבעוד יומיים יגיע לכאן מטוס שייקח 25 חיילים ללוד, ואם יהיה בו מקום – תוכל להצטרף. ביום שישי המטוס אכן הגיע, אבל למרבה הצער היו בו ארבעה חיילים שנפלו בקרבות בסיני, והיה צורך לעקור מושבים בכדי לפנות מקום להרוגים, כך שלי לא היה מקום. הייתי מאוכזב מאד, המטוס כבר החל לחמם מנועים, פתאום המפקד צועק לעברי: "קפוץ פנימה". קפצתי לגובה מטר ונכנסתי ברגע האחרון לתוך המטוס.

אז לא ידעתי עדיין, אך בעיר פשטה שמועה שאני נעדר, השכנות עטפו באהבה את רעייתי ומשפחתי. בני הבכור אף סיפר בתלמוד התורה כי אבא שלו בשמיים. כאשר הגעתי לירושלים, המקום הראשון אליו נסעתי היה ביתו של הרבי מגור. הייתי כולי מלוכלך ומאובק. לקחתי בגד עליון שהיה מונח בכניסה לבית, התעטפתי בו מעל המדים וכך נכנסתי לרבי. סיפרתי לו היכן הייתי וקיבלתי את ברכתו. משם נסעתי ל׳שערי צדק' למחלקת יולדות. רעייתי נדהמה כאשר ראתה אותי. "צביקה, זה אתה?!" קראה בבהלה, התחושה הייתה של 'בא הרוג ברגליו'.

בשבת עשינו קידוש וקראתי שם לתינוקת, מיד בצאת השבת הייתי בחזרה בדרכי לבסיס, שם שהיתי עד לאחר פורים, עם גיחה אחת נוספת בלבד הביתה".

כיצד סיימת את השתתפותך במלחמה?

"לפני פסח, ביום האחרון לפני שהיה אמור להסתיים שירות המילואים שלי, העמידו אותנו במסדר והמפקד אמר שבגלל ההצטיינות שלנו, צה"ל החליט לגייס אותנו לחודש מילואים נוסף, אחרי פסח. זה היה עבורנו שוקולד מריר".

"באותה התקופה כבר הייתי כתב בעיתון 'המודיע', שלחתי גם את הכתבות בדואר אוויר, והצנזורה מחקה לי פרטים רבים, אחד הסיפורים היפים מאותה התקופה היה על אחד החיילים שהיה איתנו שהיה בעל מכולת בפתח תקווה, ובשל המלחמה המכולת הושבתה ומטה לחמו פסק. היו לו ילדים קטנים בבית, ורחמיי נכמרו עליו. כתבתי גם עליו באחד הכתבות ששלחתי, וביקשתי מהציבור לסייע לו. תוך ימים ספורים קוראי העיתון העמידו אותו בחזרה על רגליו".