יושב על הספסל מתחת לבנין,
רשב"י עשרים ושלוש,
הכל שקט כאן,
ערב יום כיפור.
שקט כזה של לילה רגיל,
תחושה שמשפחות שלמות
נחות לעוד לילה,
יקומו עם חיוך ליום חדש,
כאילו לפני כמה שעות
לא עמדו פה מאות אנשים,
נשים וילדים, ובכו.
ובקומה ראשונה,
אשה צדקנית ושבעת ילדיה,
עם יום הכיפורים שלהם.
חושבים על אבא.
אבא, שבשמים.
רק אתמול היה כאן,
ועכשיו, איך נבין גזרת שמים.
והטויוטה בכיבוי אורות,
לא זזה,
יש בתוכה מכתבים,
מחכים לנמען,
שלעולם לא יפתח אותם.
אני מחכה עוד קצת על הספסל,
אולי פתאום הוא יופיע,
עם החיוך הקבוע שלו,
בסוף כל יום,
"מה שלומך?
איך עבר עליך היום?"
טוב שכן קרוב מאח רחוק,
ועכשיו, התרחק השכן,
והוא חסר,
חסר מאד.
עשרת ימי תשובה,
ואנחנו נישאר עם השאלות.
הפעם באמת נעשה תשובה,
אבא, מלא משאלות!
נראה לי כדאי
להשאיר פה את הטויוטה למטה,
וכשנעבור פה ונשאל:
"של מי הטויוטה הזאת?"
נוסיף עוד שאלה:
"של מי הילדים האלה?"
נשאיר פה את הטויוטה,
ולעולם אל נשכח את הילדים.
ילדים צריכים אבא,
אבא, תחזיר להם את אבא!
ישראל אחינו, לאן הלכת?
הלב שותת דם, מתגעגעים אליך.
לא נוכל בלעדיך.
חבר, אתה חסר. 😰