ראש העיר אשדוד, ד״ר יחיאל לסרי, נאם הערב בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ג המרכזי באשדוד:
״ניצולי השואה, ובני משפחותיהם היקרים
הערב, ביחד איתכם, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מתייחדים, עם זכר בני עמנו שנספו בשואה, ומרכינים ראשינו לזכרם.
שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וטף, שנפלו קורבן, למכונת ההשמדה הנאצית. בְּאכזריות, בשיטתיות ובשנאה, רק משום היותם יהודים.
כמדי שנה, ברגעי הזיכרון האלה ביום השואה, מנסה העם היהודי בישראל, וברחבי העולם, להעריך במקצת את גודל האסון הנורא שפקד אותנו לפני למעלה מ-80 שנה, בידיעה ברורה, שנשגב מבינתו של בן אנוש להבין מאורע מהסוג ובסדר הגודל הזה.
לאורך כל ההיסטוריה הארוכה שלו, ידע עם ישראל לא מעט חורבן והרס.
המקורות היהודיים שלנו, מלאים בקינות, על מעשים של כליה ושבר. אבל כל תיאורי האבדון שבקינות האלה, חיוורים, לעומת החורבן בשואה. "ולא חָמָל. את כל נאות יעקב הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ". אולי הפסוק הזה ממגילת אֵיכָה, מתאים לתאר, את מה שקרה לעם היהודי, בשואה הנוראה. כי חורבן זה, אכן הקיף את כל נאות יעקב, ברחבי יבשת אירופה.
בעשרים ואחת מארצות אירופה – מפינלנד שבצפון, עד יוון שבדרום, מצרפת שבמערב, ועד אוקראינה שבמזרח.
בעשרים ואחת ארצות אלה היו לפני השואה קרוב לְשְׁמוֹנָה וחצי מיליון יהודים. מהם אבדו בשואה, יותר משישה מיליון. הם לא נפלו בִּשְׂדֵה הקרב. הם לא נרצחו בידי המון משתולל. הם נפלו קורבן, לְרצח מתוכנן, בידי מנגנון של מדינה.
מכונת ההשמדה הנאצית, גזלה מקורבנותיה לא רק את חרותם. היא הפכה אותם למספרים. היא נטלה מהם את שמותיהם. את בגדיהם, ואת שערם. במטרה לשלול מהם, את צלם האדם. אך בכך נכשלו הגרמנים כישלון גמור. בתנאים הבלתי אפשריים של הגטאות ושל מחנות ההשמדה, יהודים רבים סירבו להפוך לחיות. הם הפכו את מלחמת הקיום שלהם, למלחמה על שמירת האנושיות, והצלת כבוד האדם.
השנה, עומד יום השואה, בסימן ההתנגדות היהודית, בְּתקופת השואה, במלאות 80 שנה למרד גטו ורשה. המרד היהודי הגדול ביותר שפרץ בתקופת השואה. מרד גטו ורשה היה מראש, מרד חסר סיכוי. אך לגמרי, לא חסר ערך ומטרה. בגטו וַרשה ניהלו יהודי הגטו, מאבק נחוש והירואי, על ערך נאצל וחשוב, בתולדות העם היהודי. ערך שאומר: דם יהודי אינו הפקר! דם יהודי לא יהיה הפקר, אך ורק משום שהוא יהודי!
אבל, זה היה גם מאבק, על הצלת כבודה של האנושות. מול עַם של חיות טרף, שניסה להשתלט על העולם, עם אידיאולוגיה חולנית, של תורת הגזע.
מורדי גטו ורשה הדהימו בְּגבורתם, לא רק את מכונת הרצח הגרמנית – אלא את העולם כולו. הייתה זו הפעם הראשונה, באירופה הכבושה, שאזרחים העזו, לאחוז בַּנשק, ולצאת למלחמה גלויה, בכובשים הנאצים. והראשונים, הנועזים האלה, היו יהודים.
– מַרֶק אִדֶלְמָן, מראשי המרד, כתב: "בליל העלטה שכִיסה את אירופה, מרד גטו ורשה, היה הלֵבֵנה הראשונה, שהוסרה מחומת השנאה. ל-200 הנערים שמרדו שם, לא היה כל סיכוי, לנצח את הצבא הגרמני, אך העובדה שהמאבק התרחש, זיעזע את הדיקטטורה".
בעצם התרחשותו, מרד גטו ורשה היה – ניצחון: ניצחון רוח האדם על שלטון האימה. ניצחון אהבת החרות על השיעבוד והדיכוי הרצחני.
את הניצחון הזה – שהעולם הנאור, חוגג פעם בשנה בַּתִּשְׁעָה בְּמאי, אנחנו חוגגים בישראל, יום יום. ניצולי השואה החיים כאן איתנו – הם ובני משפחותיהם – הם ההוכחה הטובה ביותר, לַניצחון היהודי הגדול, על הניסיון הנאצי להשמיד את הקיום היהודי.
מרד גטו ורשה נועד להוכיח – גם לגרמנים, וגם ליהודים עצמם – שאם נותנים בִּידֵי יהודי נשק – הוא יודע להגן על עצמו.
זה הלקח, שלימדו אותנו, מורדי גטו ורשה. שוב לא להיתפס לעולם, ללא יכולת התגוננות. מדינת ישראל למדה את הלקח הזה – ולמדה להגן על עצמה ועל עמה. גלי האויבים, שהתנפלו עליה שוב ושוב, ב-75 שנות קיומה התנפצו לרסיסים בכל המלחמות שנִכפו עליה.
ועדיין, הניצחון היהודי הזה, הוא ניצחון על תנאי – והתנאי הוא קיומו של הנדר -"לעולם לא עוד". לזכור ולעולם לא לשכוח.
וכפי שכתב המשורר אברהם שלונסקי: "נדרתי הנדר לזכור את הכל, לזכור. ודבר לא לשכוח".
הנדר שלו הוא הנדר של כולנו. הוא צוואת חיינו. ואנחנו גם מקיימים את הנדר הזה, הלכה למעשה. לא רק היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אלא בכל ימות השנה.
אנחנו מחפשים עוד ועוד, יוזמות ודרכים לשימור מורשת הזיכרון של השואה. במיוחד בקרב בני הנוער – דור העתיד שלנו. וּבמיוחד בְּמערכת החינוך. לקרוא על השואה, לצפות בסרטים על השואה, להיפגש עם ניצולי שואה, ולתעד את עדויותיהם. להזכיר את שְׁמות הנספים. לבקר ביד ושם. להביא יותר בני נוער לביקור במחנות ההשמדה בפולין. שיראו במו עיניהם, את תאי הגזים וְהַכִּבְשָׁנִים, מהם עלו יהודים השמימה.
וגם לספר את סיפורי הגבורה, של רבים, שנאבקו בנאצים, במלחמת גבורה מתמדת. על גבי הרכבות, בדרך למחנות, בגטאות – כמו מרד גטו ורשה. במחנות הריכוז, ואף רגעים ספורים לפני תאי הגזים.
"לזכור ולא לשכוח", זה הנדר שאנו נודרים יחד עם ניצולי השואה. לעשות הכל, שילדים ובני נוער יוכלו להבין יותר, ולעבד נכון יותר, את זיכרון השואה. לסייע להם להפוך אותו לאקטואלי ורלוונטי. למען הדורות הבאים.
אך עלינו לזכור עוד משהו. לזכור ולהבין את חשיבותה של מדינת ישראל, להמשך קיומו של העם היהודי. שלא יהיה שוב למרמס. שההבטחה "לעולם לא עוד" – לא תישאר בגדר הבטחה.
החברה הישראלית עוברת בחודשים ובשבועות האחרונים ימים קשים. ימים של קרע, ושל שסעים. הַמְּסַכְּנִים לא רק את לְכִידוּתֵנוּ כחברה – אלא גם את עתידנו.
בימים אלה, אנו חייבים להיות עירניים ומודעים, לפילוג שהולך ומתרחב בחברה הישראלית.
וְלצד הידיעה הזו, גם לזכור, עובדה היסטורית – שפלגנות היא סכנה קיומית לעם היהודי. הפלגנות כבר היכתה בנו, בעם ישראל, בעבר. היא אף סיכנה את המשך קִיּוּמֵנוּ. ולמרבה הצער, ועד כמה שהדבר מדהים – וכמעט לא יאמן – היא היכתה בנו גם בגטו ורשה.
גם בימים הנוראים של השואה, לא ידעו אנשי הגטו, לעמוד מאוחדים כאיש אחד, מול הנאצים. עם תחילת הגירושים למחנות הריכוז, קם בגטו הארגון היהודי הלוחם, (האֶיַ"ל), בפיקודו של מרדכי אנילביץ'. ולצידו קם ארגון שני – הארגון הצבאי היהודי (האַצִ"י), בפיקודו של פָּאבֶל פְרֶנְקֶל. בעל אותה מטרה בדיוק – להילחם בגרמנים. שני הארגונים היו נטועים במחלוקות אידיאולוגיות, שלא היו רלוונטיות לחלוטין בגטו. אבל, כל ארגון האמין בכל מאודו בדרכו. ועד יום לפני פרוץ המרד, עוד היו ניסיונות לשתף פעולה בין הארגונים, אך ללא הצלחה.
ביום השואה השנה, גם הלקח הזה, אסור שישכח. זו שגיאה שאסור שנחזור עליה.
כל חלקי החברה הישראלית שנמצאים כעת במחלוקת – דור המייסדים, ודור העולים. מכל תפוצה יהודית בעולם – ממזרח וממערב. דתיים וְחילוניים. חרדים ומסורתיים. שמאל וימין. כולנו, ללא יוצא מן הכלל, שותפים באותה מידה, בבניינה של מדינת ישראל. מדינה שהיא פלא בתולדות העמים. מדינה חזקה ואיתנה, שהיא בית לעם היהודי. מדינה שהיא התקומה, שבאה אחרי השואה.
לכן, דווקא ביום הזה, יום הזיכרון לשואה, לגבורה ולתקומה. בשיא הלהט והמחלוקת, עלינו לעצור לרגע. לְזַהוֹת את הטוב הגדול הזה. להודות, על הטוב הגדול בו זכה הדור שלנו.
לדעת להתפשר. לדעת לחפש ולמצוא, את המכנה המשותף הרחב ביותר בינינו. בלי לוותר על אמונתנו, זהותנו ודעותינו.
להתמקד בעתיד. במה שיבטיח את קיומו של הבית, לעם היהודי בארץ ישראל. ועם כל הקושי, אנחנו חייבים להאמין שזה אפשרי. אנחנו חייבים להאמין ולקוות שֵׁתימצא בקרוב ובמהרה, נוסחת הפלא לְעתיד משותף בחברה הישראלית. חפצי חיים אנחנו, אין לנו ארץ אחרת, ואין לנו ברירה אחרת.
ההיסטוריה של העם היהודי מוכיחה שמדובר במשימה קיומית. לא פחות מכַּך.
אסון השואה מוכיח, כי מדינת ישראל, חזקה ומאוחדת, היא פרויקט קיומי, עבור העם היהודי. וגם על כך, עלינו לנדור "לעולם לא עוד".
יהי זכרם של בני עמנו הנספים בשואה, ברוך, שמור וחקוק בליבנו לעד״.
