ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי בנאום מרגש בטקס יום הזיכרון

נאום ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה תשפ"ה

משפחות יקרות ואהובות, עם הישמע הצפירה, אנו עוטים אווירת קדרות ועצב, ויחד איתכן, אנו מתייחדים, עם זכרם, של יקירכם יקירנו, הנופלים במערכות מערכות ישראל ובפעולות האיבה.

עשרים וחמישה אלף, ארבע מאות ועשרים, בנים ובנות, חללי צבא הגנה לישראל וכוחות הביטחון, ובהם שלוש מאות ואחד עשר טובי בניה ובנותיה של העיר שלנו אשדוד. עימם אנו זוכרים היום את חמשת האלפים ומאתיים עשרים ותשעה, נפגעי פעולות האיבה, ובתוכם שבעים ואחד בנות ובני אשדוד, שנספו בפעולות איבה בשגרת יומם, בעיר, וברחבי מדינת ישראל, מאז הקמת המדינה. יום אחר יום, שנה אחר שנה, אתן, משפחות יקרות, נושאות את הכאב העמוק על אובדן יקיריכן. כאב, שעם השנים, מאז הדפיקה הנוראה בדלת, רק מתעצם ונעשה כבד, יותר ויותר. ואין לכן נחמה. שברון הלב הנורא, איננו רק, על מי שהיו, אלא על מי, שהם כבר, לא יוכלו להיות. על חסרונם הנוכח כל כך, בכל יום בשנה. כל השנים. לא רק ביום הזיכרון. והיום, כולנו מתאחדים אתכן, כמשפחת שכול אחת, מזדהים עם הכאב שלכן, ודואבים עימכן.

יום הזיכרון לחללי צה״ל, ונפגעי פעולות האיבה, הוא יום, שמניח על כתפינו, את מלוא המשקל, של ההיסטוריה שלנו, של תקומת עמינו, ושל המחיר הכבד שלהם. מחיר, שאתן משפחות יקרות, שילמתן, וממשיכות לשלם, מדי יום ביומו, על אובדן יקירכם.

-היום, אנו מישירים מבטינו, אליכן, בידיעה, שהכאב שלכן, אינו חולף עם הזמן. בידיעה, שהגעגוע, רק גובר עם השנים. מאז הקמת המדינה ועד היום, בנות ובני אשדוד, כמו אחיהם ברחבי הארץ, התייצבו בכל קריאה. לבשו מדים, אחזו בנשק. או יצאו לדרכם היומיומית – ולא שבו. הם נפלו בקרב. בלחימה על הבית. בהגנה על הגבולות. או נפגעו בפעולות טרור רצחניות, אשר ביקשו לפגוע בלב החברה שלנו.

כל אחד ואחת, מבניה ובנותיה, של העיר אשדוד, הנופלים והנספים, בכל מלחמות ישראל, ובפעולות האיבה, הם עולם ומלואו.

– הם ספגו אל תוכם, את רוח הגבורה וההקרבה, שמלווה את העם היהודי מדורי דורות.

– הם הבינו, את גודל האחריות המונחת על כתפיהם, בהבטחת קיומה של מדינת ישראל.

– בהבטחת נצחיותו, של העם היהודי.

– והיום אנו זוכרים את כולם.

– רוחם מלווה אותנו.

– שמם חקוק בלבנו.

-זיכרם לא ימוש מקרבנו.

– אנו זוכרים אותם, כשהפצע הנורא, של אסון השבעה באוקטובר, עדיין טרי ופתוח.

– כשהמלחמה, שהחלה, לפני למעלה משנה וחצי, עדיין בעיצומה.

– כשהלבבות עדיין מדממים.

– כשחיילנו, ממשיכים ליפול בקרב.

– כשחטופינו, עדיין מעונים בשבי הנורא.

– משפחות חדשות, מצטרפות למעגל השכול.

– שמות חדשים, נחרטים, על לוחות הזיכרון.

– מתווספים לטורי הנופלים, הארוכים, אשר הקריבו את חייהם למענינו.

– רק בשנה האחרונה, מאז יום הזיכרון בשנה שעברה, נוספו שלוש מאות ותשעה עשר נופלים במלחמה, ושבעים ותשעה נספים בפעולות איבה. ובהם שמונה, בניה ובנותיה של עירנו אשדוד.

– שוב ושוב, מתבססת לה בתודעה שלנו, ההכרה העצובה, שמלחמות, ואירועי הטרור, הם חלק בלתי נפרד, משגרת חיינו במדינת ישראל.

– למעשה, גם בערב יום העצמאות ה-שבעים ושבעה, למדינת ישראל, אנו נוכחים לדעת, שמלחמת העצמאות שלנו, טרם הסתיימה.

– ביד אחת, אנו ממשיכים, לבנות, ליצור, לפתח, ולקדם את מדינת ישראל.

– וביד השנייה, אנו מוכנים עם חרב.

– מוכנים לעמוד איתן, מול הקמים עלינו.

– ואתן משפחות יקרות, אתן המצפן שלנו.

– לכן, יש את הזכות, לדרוש מאיתנו, להיות ראויים להקרבה שלכן.

– להיות ראויים, למסירותם והקרבתם, של הנופלים והנספים.

– לדרוש מאיתנו, להעניק לכן תקווה.

– להיות משוכנעים, שאנו עושים הכל, למען חוסנה ועתידה של מדינת ישראל, כך שמות יקירכן, לא היה לשווא.

– נתן אלתרמן, בשירו המפורסם ״מגש הכסף״, מכנה את הקמת מדינת ישראל: ״הנס האחד. אין שני״.

– אכן כך. הקמת מדינת ישראל, הצלחתה, והשתלבותה המפוארת, במשפחת העמים, והמדינות המתקדמות בעולם, הינה תופעה יוצאת דופן, וחד פעמית, בהיסטוריה האנושית.

– לא תהיה לנו הזדמנות שניה.

– אך, למרבה הצער, מצבה של החברה הישראלית, בימים אלה, מטיל צל כבד, על עתידה.

– האיום הפנימי, אותו אנו חשים, מדי יום, תופס תאוצה.

– אסור לנו להקל ראש, במציאות הזו.

– אסור לנו להקל ראש, בחומרת מצבה של החברה ישראלית.

– אף הישג צבאי, וישנם הרבה הישגים צבאיים, לא יהיה בעל ערך, אם חלילה יהיה פילוג בעם.

– ולמרבה הצער, אנחנו בדרך לפיצול הזה.

– כל יום אנו מתעוררים, לעוד מאבק פנימי. לעוד עימות. בין חלקים שונים בעם.

– שוברים עוד מחסום, של שפה והתנהגות.

– ויש לומר ביושר: בשני הצדדים.

– מפלס השנאה והתיעוב ההדדי, עולה בעקביות, ומוצג בראש חוצות, מעל במות ציבוריות, בתקשורת וברשתות החברתיות.

– אנחנו כפסע, ממלחמת אחים.

– היא מתנהלת כעת, בהפגנות, בבתי משפט, בתקשורת, ובמקלדות.

– אך עלולה להידרדר חלילה, גם לאלימות ממשית.

– זו סכנה קיומית.

– במיוחד, נוכח, ריבוי החזיתות החיצוניות,

– הביטחוניות והמדיניות.

– יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה, הינו, גם קריאת השכמה.

– קריאה רמה, בקול ניחר, להניח בצד, את מאבקי הכוח הפנימיים, ולהתרכז אך רק במה שחיוני להמשך קיומה של המדינה.

– זו חובתינו כלפי הנופלים.

– זו חובתינו, כלפיכן, משפחות יקרות.

– להעניק לכן את התקווה, והביטחון, שאנו עושים כל מאמץ, להיות ראויים להקרבה שלכן.

– שאנו מחויבים, לחוסנה ועתידה, של מדינת ישראל.

– שמות הבנים והבנות, לא היה לשווא.

– השבת החטופים, הכרעה והשמדה של ארגון הטרור חמאס, והסרת איום הגרעין האירני

– שאר המחלוקות: התרבותיות, הדתיות, והפוליטיות, יכולות להמתין.

– הן תמיד יישארו חלק מאיתנו, בחברה הישראלית.

– כי כך אנחנו.

– שונים ומגוונים.

– ותמיד נהיה שונים.

– זכותנו, להחזיק בתפיסות עולם שונות, באמונות ואורחות חיים שונים.

– אך איננו חייבים, לקפוץ כמוצאי שלל רב, על כל הזדמנות לעימות פנימי בינינו.

– אויבינו אינם מבדילים בין דתיים לחילונים, בין מזרחים לאשכנזים, בין ימנים לשמאלנים.

– כדי להיות ראויים להקרבה של הנופלים ומשפחת השכול, עלינו לשוב, להגדיר, את הטוב המשותף שלנו.

– להזכיר לעצמנו, את מהות הציונות.

– את המהות שהביאה אותנו, להקמת מדינת ישראל, כביתו של העם היהודי.

– את המהות מאחורי ההבטחה, בעקבות השואה: לעולם לא עוד!

– חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, היטיב לזהות את התנאי המרכזי להגשמת חזון המדינה היהודית, וכבר בהזמנה לקונגרס הציוני הראשון, שהתכנס בבאזל בשוויץ בשנת 1897, הוא כתב:

״והיום ההוא, בו יתאחדו, אחינו המפוזרים, בדעה אחת, יהיה יום ניצחון, לתחיית לאומנו״.

– הרצל ידע שהתנאי לתחיית העם היהודי, הוא ״שיתאחדו אחינו המפוזרים, בדעה אחת״.

– הרצל וודאי לא התכוון במילים ״בדעה אחת״, שכל היהודים בפזורת הגולה, יהיו מקשה אחת: חילונים, או דתיים. אשכנזים, או מזרחיים. שמרנים או ליברלים.

– התנאי עליו הצביע הרצל, הוא, הטוב המשותף, של הקמת בית לעם היהודי. לכל יהודי ויהודי, ללא הבדל תרבות, אורח חיים, או דעה פוליטית.

– כל מה שנדרש מאיתנו היום, הוא, להתחבר לחזון הציוני של הרצל. ולעשות הכל לשמור על הבית הזה, של העם היהודי.

– התנועה הציונית לא היתה רעיון פוליטי.

– היא היתה תנועת חיים.

– תנועה של אמונה עמוקה, בזכותנו ההיסטורית, הרוחנית, והאנושית, לחיות בארץ ישראל, כעם חופשי בארצו.

– בנינו מדינה, לתפארת משפחת העמים.

– מודרנית, ומתקדמת.

– ברפואה, בחקלאות, במדע, מעצמה צבאית וטכנולוגית. אומת הסטארט-אפ.

– גם אסון השבעה באוקטובר, עם המחדל והכישלון שנלוו אליו, אינם יכולים לבטל, את הישגי מדינת ישראל הצעירה, בשבעים ושבע שנות קיומה.

– בשבעה באוקטובר, פגשנו, לא רק את הרוע המוחלט, של אויב מר ואכזר.

– פגשנו גם, את הטוב והיופי שבתוכנו.

– את השוטרים האמיצים, את המפקדים והלוחמים הגיבורים, את העוצמה האדירה של המתנדבים, מכל חלקי החברה הישראלית.

– פגשנו, את הכוחות האדירים, הטמונים בעמנו.

– אכן, עוד לא אבדה תקוותינו.

– משפחות יקרות,

– הערב, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, ונפגעי פעולות האיבה, אנו עומדים לפניכן, ומבקשים לומר לכן: אנחנו איתכן. תמיד.

– אתן הלב של העיר הזו, ואתן נושאות את הלהבה.

– את הלהבה, של הזיכרון, של הגבורה, ושל החיים עצמם.

– אנו מביטים בכן, ורואים את הזיכרון, לא רק ככאב בלבד. אלא גם, כמקור עוצמה וכוח.

– ללמוד ממנו, כיצד להמשיך ולבנות כאן, חברה טובה יותר, מאוחדת יותר.

– ובמילים פשוטות, להיות ראויים להקרבה שלכן.

– יחד, נישא תפילה, לשלום חיילינו בשדה הקרב בכל החזיתות, ניחל לשובם לשלום למשפחותיהם, ונתפלל לרפואתם של הפצועים בגוף ובנפש.

– ויהי רצון, שנזכה לראות בשובם במהרה, של חמישים ותשעת, החטופות והחטופים, החיים והחללים, למשפחותיהם.

– יחד עם תושבי אשדוד, ועם ישראל כולו, אנו מחבקים אתכן היום, בחום ובכאב.

– מצדיעים לכן, לגבורתכן, ולעמידתכן האיתנה.

– יהי זכרם של כל הנופלים – חיילים ואזרחים – נר לרגלינו.

– ונזכה כולנו, לראות בבניינה המלא של ארצנו, מתוך ביטחון, צדק, תקווה, וחיים. אמן ואמן.