"שלח לך אנשים ויתורו" (יג, ב)
בזמן שהסתופף היהודי הקדוש מפרשיסחא זיע"א אצל רבו ה"חוזה" הקדוש מלובלין זיע"א, חלה פעם אחת במחלה קשה, והלך בנו של היהודי אל ה'חוזה' לבקש עליו רחמים וביקש ממנו שיתפלל בעד אביו לרפואה שלמה מן השמים.
אמר לו ה'חוזה' מלובלין: כתוב בתורה 'שלח לך אנשים ויתורו', והענין הוא, שלפעמים כשרואים בשמים אדם מישראל שכבר גמר את כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה, וכבר תיקן את כל מה שהיה מוטל עליו לתקן, אז הקדוש ברוך הוא שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ועל ידי כך תהיה לו לאדם זה עבודה חדשה לתקן את בני ישראל ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף לחיות עוד בעולם הזה.
וכן היה, תיכף נתרפא היהודי הקדוש וחזר לבריאותו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מישראל והלכו לאורו ונעשה רבן של ישראל.
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז)
תרגום יונתן אומר, שכאשר ראה משה את ענוותנותו של יהושע, התפלל עליו: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים".
היכן ראה משה את ענוותנותו של יהושע?
כאשר התנבאו אלדד ומידד במחנה, ואמרו שיהושע יכניסם לארץ ישראל, רץ יהושע אל משה ואמר לו:"אדוני, כלאם".
משה רבנו הבין מכך שיהושע עניו מאד, ואיננו רוצה להיות מנהיגם של ישראל.
משום כך חשש משה שיהושע ישמע לעצת המרגלים, על מנת שעם ישראל ימשיכו ללכת במדבר ולא יכנסו לארץ ישראל, וכך משה רבנו ימשיך להיות המנהיג ולא הוא, משום כך ראה משה צורך להתפלל על יהושע, שה' יצילו מעצת המרגלים.
(עבודת ישראל)
"ויקרא משה להושע בן נון יהושע" (יג, טז)
התפלל עליו י-ה יושיעך מעצת מרגלים. (רש"י)
בפסוק "ויעלו בנגב ויבא עד חברון" (יג, כב) דרשו חז"ל בגמרא (סוטה לד:) אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות והתפלל שינצל מעצת מרגלים.
סיפר החפץ חיים: מעשה שאירע בוולוז'ין, כאשר אחד ה"משכילים" מסר את ספריו לכורך.
טעה הכורך וכרך לו חומש עם – להבדיל – ספר חול רוסי, בכריכה אחת.
כשהתפרסם הדבר רעשה כל העיירה: היתכן דבר הנורא הזה?! כזה חילול הקודש?!
ביקשו אז רבים להחרים את הכורך על העוול הנורא שעשה…
כששמע על כך הגאון רבי חיים מוולוז'ין זצ"ל הגיב ואמר: "אינני מבין על מה הזעקה! הלא יש פתרון פשוט לבעיה: תולשים בהנף יד את הכריכה ומפרידים את שני הספרים ואזי חוזר המצב לקדמותו".
ואולם – הוסיף רבי חיים – מדוע לא קמה קול זעקה ולא סוערות הרוחות כאשר מכניסים אנשים לראשם דברי תורה, יחד עם השכלה ואפיקורסות בחדא מחתא, הרי זו כריכה שאי אפשר להפרידה.
חילול קודש כזה חמור הוא עשרות מונים…
"וראיתם את הארץ מה הוא… השמנה הוא אם רזה היש בה עץ אם אין" (יג, יח-כ)
מה פשר הצווי שנצטוו המרגלים -"וראיתם את הארץ מה היא"?
וכי מומחים היו להבין בסוג כל קרקע וקרקע, ולדעת על פי מראה האדמה, מה היא – מה טיבה של אותה אדמה, השמנה הוא אם רזה?! – אם מצמיחה היא עצים במהירות או לא?!
ניתן להסביר זאת על פי הנאמר במדרש (תנחומא בשלח סימן א), שבשעה שיצאו ישראל ממצרים, ושמעו הכנענים היושבים בארץ ישראל, שישראל מבקשים לרשת את הארץ, עמדו ושרפו את הזרעים ועקרו את האילנות וקצצו את הנטיעות, כדי שלא יהנו מהם ישראל.
מכיון שכך, הרי שאם בכל זאת היו מוצאים המרגלים בארץ עצים, היו יכולים להבין שאלו עצים חדשים, שצמחו לאחר עקירת הראשונים.
והנה המרגלים נשלחו בשנה השניה לצאת ישראל ממצרים, כעבור פחות משנה וחצי מאז נעקרו העצים, נמצא אם כן, שהעצים החדשים צמחו תוך זמן קצר ביותר, והדבר מוכיח שהארץ שמנה היא, שממהרת להצמיח.
לפי זה יתפרש הפסוק כך: "וראיתם את הארץ מה היא… השמנה הוא אם רזה", וכיצד תדעו זאת? על ידי שתראו "היש בה עץ אם אין". (תפארת יהונתן)
"היש בה עץ אם אין" (יג, כ)
היש בה עץ – אם יש בהם אדם כשר שיגן עליהם בזכותו (רש"י)
סיפר עד ראיה: כמחצית השנה לאחר שנתמנה הגאון רבי מאיר שמחה זצ"ל (בעל האור שמח) לרבה של דוינסק אירע המעשה המופלא שלפנינו.
נהר גדול השתרע על יותר מאלף ק"מ למרגלות העיר דוינסק.
טבע הדבר, כי נהר בסדר גודל כזה מחייב פעולות המונעות את הצפת העיר באם יעלה הנהר ח"ו על גדותיו.
ואמנם התקינו מהנדסי העיר פתחי ניקוז בגובה מסוים של דפנות הנהר, למקרה של זרימת מים מוגברת ממי גשמים שאז ינקזו המים לשם, ותמנע סכנת שיטפון מן העיר.
באותה שנה היתה זרימת המים לנהר, כה חזקה, עד שפתחי הניקוז לא הועילו וחסרו סנטימטרים בודדים עד שהמים יעברו את גובה הנהר.
סכנת הצפה ושטפון איימה על העיר כולה.
בהלה גדולה אחזה בתושבים ורבים החלו לברוח.
הגוים רצו מבוהלים לכומר והוא ברוב יאושו ופחדו אמר להם: מוכרחים ללכת לרב של היהודים.
משלחת נכבדה באה לפני רבי מאיר שמחה ותיארה בפניו את המצב הנורא.
ביקש רבי מאיר שמחה עגלה ונסע בה אל הגשר שעל הנהר, ובנתיים ממשיך הנהר לעלות ולגאות.
כולם רעדו מפחד מפני העומד לקרות, ואז הכל נדהמו לשמוע את רבי מאיר שמחה כשהוא פותח ואומר בתקיפות: "שר של ים, אני גוזר עליך שתעצור"! אבל המים המשיכו לעלות.
חזר שוב: "שר של ים, אני המרא דאתרא ואני גוזר עליך שתעצור"! אך גם בפעם הזאת לא עזר.
חזר בפעם השלישית ואמר במשנה תוקף: "אני המרא דאתרא, אני גוזר עלך לעצור, ואם לא תעצור, אשים אותך בחרם"!
והנה ממש ברגע זה התרחש דבר הפלא ופלא: גיאות המים נפסקה והמים החלו לשקוע.
כל הנוכחים ההמומים פרצו בצעקות שמחה וצהלה. ראש העיר התכופף ברתת לעומת הרב ובהבעת תודה נרגשת נשק את ידיו.
"וילכו ויבאו אל משה ואל אהרן" (יג, כו)
רש"י מפרש: "מהו וילכו, להקיש הליכתן לביאתן, מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה".
לכאורה דבריו נראים כסותרים למה שכתב רש"י על הפסוק "כולם אנשים", ואותה שעה כשרים היו, משמע שלא היתה הליכתן בעצה רעה, עד ששבו?
הדברים מתבארים על פי דברי חז"ל שאמרו: מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, אך אם הגיעה לכלל מעשה, היא מצטרפת למעשה.
כאשר הלכו המרגלים לתור את הארץ, כבר היתה מחשבתם רעה באותה שעה, אך עדיין לא נחשבה כמעשה, ועל כן כתב רש"י שכשרים היו.
לעומת זאת כאשר שבו וביצעו למעשה את מחשבתם הרעה, ודיברו רע על ארץ ישראל, נצטרפה מעתה מחשבתם הראשונה למעשה.
(אמרי אמת)
"ואולם… אם יראו את הארץ" (יד, כא-כג)
יש להבין מדוע נגזר עליהם שלא להכנס לארץ, והרי שבו בתשובה והשם יתברך אמר להם סלחתי.
אלא העניין יובן על פי משל לאדם פשוט שעלה לגדולה ונתעשר.
כאשר הגיעה בתו לפרקה, בא אליו שדכן אחד והציע לו שתי הצעות, חתן אחד בן עשירים רע מעללים וחסר לב, והחתן השני בן של רב תלמיד חכם גדול מופלג בתורה וביראה.
הוסיף השדכן ואמר, אם יבחר בבן העשירים יתחלקו הוצאות החתונה ושאר ההוצאות בין שתי המשפחות, ואם יעדיף להשתדך עם הרב יצטרך הוא לשאת בכל ההוצאות, הואיל ואין באפשרות הרב לשאת בנטל.
עיין העשיר בשתי ההצעות ואמר, טוב תתי אותה לבן הרב גם אם יעלה לי הדבר בכסף רב, אך עם זאת ביקש העשיר שהרב יקבל על עצמו להלביש את בנו בגדי חתונה כמשפט אב לבנים, וגם יתן לכלה תכשיט אחד ולא יותר.
מששמע הרב את התנאי, סירב לקבלו ועמד על כך שכל ההוצאות יפלו על העשיר.
תשובתו של העשיר לא אחרה לבוא, אם ממאן הרב לקבל את התנאי שלי הנני מעדיף להשתדך עם העשיר ולא עם הרב.
מששמע זאת השדכן, דיבר על לב אבי הנערה ושדלו לבל ישתטה לעשות כדבריו, ואכן בסופו של דבר הושפע האיש ונתרצה להשיא בתו לבן הרב על פי כל התנאים שאמר הרב, אך כאן נכונה לו אכזבה מרה, הרב מצידו הודיע כי שוב אינו מוכן להשתדך עמו.
מתחילה חשבתי, אמר הרב, שהנך מוקיר תלמידי חכמים, ויודע להעדיף שידוך כזה על פני השתדכות עם אנשים פחותי ערך, אולם משראיתי שעבור תכשיט אחד הנך מעדיף להשתדך עם בן בליעל כפלוני העשיר, אני מבין שאינך מעריך כלל את מעלת התורה ותלמידי החכמים.
הנמשל: הוא הדבר במרגלים, אחרי שהוציאו דיבת הארץ, עד שהסכימו כולם ואמרו הלא טוב לנו שוב מצרימה, הוכח כי קדושת ארץ ישראל ומעלתה מזולזלת בעיניהם, עתה התברר למפרע כי מה שביקשו בארץ ישראל אינו אלא לאכול מפריה וכדומה, לזה מסוגלות גם שאר הארצות ולפיכך נשללה מהם הזכות להכנס לארץ.
(המגיד הק' מדובנא זיע"א)
"וינסו אותי זה עשר פעמים" (יד, כב)
אמרו חז"ל: בא וראה כמה גדול כח של לשון הרע. מנלן? ממרגלים. ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך, המוציא שם רע על חברו על אחת כמה וכמה (ערכין טו)
ישיבתו של כ"ק האדמו"ר מסדיגורא – רבי אברהם יעקב פרידמן זצ"ל בארץ ישראל, הביאה אותו להתעוררות ולרוממות הנפש, עד כדי כך שלא היה מוכן בשום אופן לעזוב את הארץ, אפילו כדי לבקר את חסידיו בחוץ לארץ.
כאשר היה נוסע בימי הקיץ למנוחה בהרי הכרמל. הקפיד שלא לומר שהוא נוסע לחיפה אלא שהוא נוסע להרי הכרמל, כי שם התהלך אליהו הנביא, וקדושתו חופפת על המקום.
פעם אחת בשהותו בכרמל התרגש עד מאוד ואמר לחסידיו: "מה גדולה היא הזכות לצעוד באותו מקום שאליהו הנביא הסתובב בו וקידש שם שמים בהכריזו "ה' הוא האלוקים"!
(במחיצתם)
כשהתאושש הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל ממחלתו בעוד ידו משותקת, חידש את אמירת שיעוריו בישיבה.
פעם ביום חורף קר וסגרירי, אמר לו אחד התלמידים: "הקור נורא! אסגור לרב את המקטורן, ארכוס את הכפתורים".
סירב רבי בן ציון לכך. תמה התלמיד: "וכי לא קר לרבינו"?
השיב לו: קר מאוד, אבל לא אמרת שקר לך או לי. אמרת שהקור נורא, וזו הוצאת דיבה על הארץ, ארץ הקודש, ואם אסכים, אביע בכך הסכמתי לדבריך.
אני מעולם לא אמרתי שחם או קר בחוץ! ארץ ישראל נפלאה ואין כאווירה, ובמיוחד ירושלים עליה נאמר שהיא "יפה נוף משוש כל הארץ" ופירש המלבי"ם שאקלימה משובח ומובחר.
הפטיר רבי בן ציון: "תוכל לומר שחם לך או קר לך, אך אל תאמר שקר בחוץ, בוודאי לא שהקור נורא"!
(יגילו במלכם)
"כי דבר ה' בזה" (טו, לא)
שנינו בגמרא (חגיגה יב:): "אמר רבי לוי, כל הפוסק מדבר תורה ועוסק בדברי שיחה מאכילין לו גחלי רתמים", שגם אם כבו מבחוץ, לא כבו מבפנים (בראשית רבה צח, יט).
והוא עונש מידה כנגד מידה. שאמרו חז"ל (סנהדרין צט.): "כי דבר ה' בזה הכרת תכרת…", זה מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק.
כתב ה"חזון איש" באגרותיו, שלכאורה החטא קל: שוחח קצת, אז מה. אבל כשמתבוננים, הרי זה מגלה שאינו יודע איזה אוצר לפניו, אינו מבין שהיושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו (תנא דבי אליהו רבה יח), ואינו יודע שמפסיד נצחיות.
הרי זה ממש כגחלי הרתמים שנראים ככבויים מבחוץ ויוקדים מבפנים (מדרש תהילים קכ), כך התבטלותו מהתורה נראית זניחה מבחוץ ובפנימיותה צופנת השקפה כה נוראה!
שח מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי, שמעתי מרבי אליהו דושניצר זצ"ל, המשגיח דלומז'ה: אם יעבור אדם ברחוב, ויראה ילד ממרר בבכי בפינת הרחוב, מה יעשה? יגש, ינסה להרגיעו, ויברר על מה הבכי.
אם יתעלם, וימשיך בדרכו, ויניח לילד למרר בבכי? אטום לב הוא, קשוח ואכזר!
ואם יראה את גדול הדור, את הסטייפלער זצ"ל, עומד ונאנח, ונאנק – ויעבור על פניו, ימשיך בדרכו באדישות, בלי לגשת בכבוד ובמורא, לשאול מה זה ועל מה זה, ואולי באפשרותו לעזור, מה נאמר עליו… – ואם כן באפשרותו לעזור…!
ויותר מכך: מה אם בעצמו פגע בגדול הדור וקדושו, חפז בדרכו והפילו ארצה, וגדול הדור מתגולל בעפר, כובעו התגלגל, משקפיו נפלו, והוא נאנח – והבחור לא יפנה ראשו. ימשיך בדרכו?!
לא, אינו בגדר אדם!
אז אין המדובר בילד, וגם לא בגדול הדור.
בכל יום – בכל יום ויום! – בוכה הקב"ה על מי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק (חגיגה, דף ה:)!
ואנו גרמנו לבכיה, וממשיכים בדרכנו! (והגדת)
"ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (טו, לט)
מסופר, כי ביום חופתו של הרה"ק רבי אהרון מבעלזא זי"ע רצה מושל המחוז לבוא ולברך את המחותנים שהיו רבנים במחוזו וכן לראות את החתן ששמע עליו רבות.
החתן לא שמח לקראת ביקור זה וביקש דרכים להתחמק ממנו. מצד אחד כמושל המחוז עלול הוא לגרום צרות לאביו, לחותנו ולכלל ישראל, ומצד שני עליו להסתכל בפני גוי, מה עוד שאין ברצונו לברכו בידו הקדושה וביום החופה…
אמר לו אביו הרה"ק רבי ישכר דוב זי"ע: כתיב "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחר עיניכם", וקשה שהרי קודם רואה העין ואחר כך הלב חומד, והיה צריך לכתוב ולא תתורו אחרי עיניכם ואחרי לבבכם?
אלא התירוץ הוא: שהעיניים רואות רק מה שהלב חומד, כשהלב אינו חומד ואינו חושב בדבר האסור, גם העיניים אינן רואות, אפשר להסתכל ולא לראות…
"וראיתם אתו וזכרתם" (טו, לט)
אמר פעם רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה״חפץ חיים״ – אמת שעל ידי מצות ציצית בא האדם לידי זכירת כל המצות, אולם במה דברים אמורים? אם למד תחילה את כל דיני המצוות כולן, אך מי שלא למד ולא שנה מה תועיל לו הזכירה?
משל למה הדבר דומה? לסוחר ותיק שנוסע ליריד, ובידו רשימה מפורטת של כל הדברים שבדעתו לקנות.
בלכתו ביריד, מעיין הוא מידי פעם ברשימה שבידו, מוחק ומוסיף ככל הנראה לו – כך נוהג סוחר מומחה.
אולם, אדם שאינו מומחה, מעולם לא היה ביריד ואינו יודע מה לקנות והיכן. מה תועיל לו רשימה? גם אם יביט בה מבוקר ועד ערב עדיין לא ידע מה לקנות.
כן הוא גם הנמשל – סיים ה״חפץ חיים״ – אדם שלא למד את דיני המצוות מה תועיל לו הזכירה? שהרי אינו יודע כיצד לקיים אותן.
א גוט שבת
ליקוטים נפלאים | נערך ע"י הרב ברוך רובין שליט"א
לקבלה במייל: LikutimNiflaim@gmail.com
