יסוד ההצלחה של כל אדם או מטפל שרוצה להעביר מסר למשנהו הוא: פתיחת אוזנו אפילו לכדי סדק צר/הקשבה מינימלית.
ומשם הדרך להרחיב אט אט את אותו ערוץ לכדי הקשבה משמעותית יותר – עד כדי הפנמת המסר.
הקושי מתחיל בכך, שהאדם הנמען (למסר העתידי) עמוס בתובנות שבאו מפרשנות שגוייה לאירוע מסוים, ואינו פנוי לקבל פרשנות מזווית שונה ,ופעמים אף סותרת לתזה שבנה.
אשר על כן, עליך להקדים הקשבה לדבריו ללא שיפוטיות, ובכך שחררת את העומס אשר על ליבו בגדר "וישן מפני חדש תוציאו" בתנאי שנתת לו תחושה שדבריו נשמעו כדבעי (כששפת גופך רמזה לכך) ואו אז לחפש משפט סיכום לדבריו – המעיד שאכן הקשבת לדבריו ללא תוספת שיפוטך, משם לחשוב יחד על חיבור לפרשנות נוספת כהצעה ולא כסתירה לדבריו.
אמנם גם אם אתה אומן ההקשבה והאמפתיה, תתקשה להתמודד מול דעת קהל גדול הנמצא בסערת רוח ובאווירה שאחד מלבה את רעהו, וכולם בקול אחיד מקטרים על פלוני, אתה מול כולם מנסה להקשיב ולמצוא את הפרצה כדי להשחיל תובנה אחרת, בהחלט דילמה.
בכגון דא: עליך ראשית לפעול להשתיק ולו לרגע את הסחף של חבר מביא חבר ולנצל אז את המומנט ולהשחיל מסר קצר וקליט. אומנות זו שמורה לכלב בן יפונה, בעמדו מול המרגלים שכולם אנשים רמי מעלה מנהיגי שבט, עם דעה סגורה על מעשיו של המנהיג… מגיע כלב עם רוח אחרת ומשתחל עם הפתיח וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם????
באותו רגע , הס הושלך בקהל הנרגנים, ואז מנצל הוא את הרגע, וממשיך : הלא קרע לנו את הים, דאג למן ועוד.
הכיצד הצליח להשתיק את הכאוס שהיה?
אומנות ההקשבה ללא שיפוטיות, עזרה לכלב להישאר בעמדה ניטרלית מול השאר,
ברגע שלא הזכיר את משה רבינו בשמו, אלא בשם בן עמרם, משמע הוא משלנו כי טבע האדם הכועס על פלוני, שאינו מזכיר את שמו (כדוגמת שאול ששאל על היעדרותו של דוד כשכעס עליו בניסוח בן ישי כביכול לא רוצה להזכיר את שמו) בכך עצר את הסחף, והצליח להשחיל ולתזכר כמה ממעלות המנהיג, שבזמן כעס נמחקות.
אכן, זכה לדברים גדולים על אומנות זו.
בדרכנו החינוכית וכן מול בני ביתנו, לזכור לדעת להקשיב ללא שיפוטיות ולכבד את השונה,
ומכאן נוכל גם להמשיך ולמצוא בחכמה את הסדק להקשבה של זולתנו,
בכך נגיע ליעד שהוא הטמעת הפרשנות שתתקן את תחושת העוולה של הנמען.
שבת שלום ומבורך
הרב חיים אפללו שליט"א
ראש ישיבת דרכי יצחק | מרצה בהוראת הגמרא ובתחום יחסי הורים ומתגברים
