"נכנסתי לשדרות ואז התחלתי לראות את הזוועות הגדולות. הטנדר הלבן שאין כמעט אזרח ישראלי שלא ראה באותו היום עומד בצד הכביש, לידו שרועים אנשים כשהם ללא רוח חיים. אני מביט מצד שמאל – ואני רואה אופנוען שוכב על הרצפה – ירוי וגם הוא ללא רוח חיים, מסתכל ימינה ורואה את אחת ממיגוניות המוות הרבים, גם שם אנשים שאינם בין החיים. התחלתי להבין שאנחנו באירוע אחר. אירוע שעוד לא הכרנו. ועוד לא ידעתי את גודלו", כך מתחיל את הראיון למגזין חג הפסח ב'חרדים אשדוד' משה ויצמן בן ה-33, אב ל-2 – תושב העיר אשדוד, מתנדב חובש בארגון 'איחוד הצלה'.
ויצמן, הוא האיש שראה הכל, היה בכל המקומות באותו יום שיחקק לעד בהיסטוריה היהודית – שמחת תורה תשפ"ד. החל מפינוי האלוף (אז עוד היה תא"ל) רומן גופמן, גם הוא תושב אשדוד – מי שנבחר אך לפני שבועות אחדים לשמש כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה נתניהו. גופמן שנפצע באורח בינוני באותו בוקר של שמחת תורה – התפנה וטופל על ידי משה ויצמן, כשהם לבדם באמבולנס תחת צרורות ירי ואימת המחבלים. משם המשיך ויצמן לפינוי פצועים אזרחיים וחיילים משדרות לבתי החולים השונים בדרום הארץ ומשם לתופת הנוראה מכל: מסיבת הנובה ברעים. ועד לבארי – שם ניהל את המרפאה במשך כיומיים תוך כדי שהמחבלים עדיין מנהלים קרבות מול חיילנו. בראיון ל'חרדים אשדוד' מספר ויצמן דבר מטלטל: "באותו הבוקר כשלא ידעתי אם אחזור משם, אבל ידעתי שצריך אותי עשיתי צוואה טלפונית, השארתי הודעה לילדים – והמשכתי".
משה, שביקש ימים בודדים לאחר שמחת תורה להשתחרר במעט ממה שראה, הגיע לשדרות. שם במהלך סיוע הומניטרי בו סייע, תפסה אותו אזעקת צבע אדום – שתוצאותיה שינו את חייו לא רק לחודשים הבאים – אלא לחיים כולם. הטיל שנחת מטרים בודדים לידו, פגע בכף רגלו מה שהביא לריסוק כל העצמות – ופציעתו החמורה של ויצמן.
את כל מה שראה וחווה באותו יום שמחת תורה, מספר ויצמן תוך כדי שנשנק בבכי. האיש שקבע עשרות פעמים מוות באותם הימים – ולעומת זאת הציל את חייהם של רבים אחרים תוך כדי שמסכן את חייו שלו ממש – נביא בפעם הראשונה את הזווית שלו באדיבות Seven10Stories.
צפו:
אחרי הריאיון והסיפור המרגש והמטלטל גם יחד של ויצמן, התחלנו בשאלות:
שמחת תורה
לא פחדת באותו הבוקר להיכנס למקומות הנוראים והמפחידים ביותר? הבנת שייתכן ולא תחזור משם?
"מי שמכיר אותי יודע שאני לא טיפוס פחדן. כשצריך אותי להצלת חיים – אני מתייצב. כשמוקד איחוד הצלה אמר לי באותו בוקר 'אתה לא נכנס עם האמבולנס לשדרות' אמרתי להם כן. אבל נכנסתי. זו לא שאלה. הצלתי אנשים רבים באותו היום. אם חלילה אני הייתי נפגע – אני אחד, בודד. אבל כשאני בנתיים מוציא ומציל עוד אחד ועוד אחד. זה אנשים שאף אחד אחר לא יכול להיות שם בשבילם".
כמה מילים על המפגש עם האלוף רומן גופמן?
"כפי שסיפרתי, נסעתי על הציר וחיילים שנצמדים אלי מספרים לי שיש להם תת אלוף (כיום עלתה דרגתו לאלוף) פצוע ברגל. לקחתי אותו אלי לאמבולנס. בגלל שהיינו רק אני והוא, צעקתי לו ושאלתי אותו לשמו, ואז אמרתי לו שידבר איתי ויתקשר איתי כל הזמן. שלא יאבד חלילה את ההכרה או משהו. הוא היה פצוע ממש, סבל הרבה וכמויות דם ירדו ממנו. שמח שהייתה לי הזכות גם אותו להציל".
במהלך כל היום הזה נתקלת במחבלים?
"בוודאי. היו כמה מקומות בהם נתקלתי במחבלים ממש. במשך שעות ארוכות הטיפול כולו היה במצב שאנחנו שוכבים ומתכופפים, כשמעל ראשינו צרורות של ירי ממחבלים ומאבק הירואי של כוחות הביטחון שלנו".
תביא אותנו למקום הכי קשה אליו נחשפת באותו היום
"אני יכול להגיד שהכל שם היה קשה. שניים מהזכרונות הם הקשים ביותר עבורי. 1- באזור המסיבה ברעים, כשאני רואה אנשים קשורים אחד לשני ובוערים באש. אנשים קשורים ומפויחים וירויים. גופות שהתעללו בהם. ואת דממת המוות.
הזיכרון השני, זה במרפאה בישוב בארי כשאני עומד בכניסה לישוב, ואני רואה חיילים מגיעים להיכנס להילחם מול המחבלים, אני מדבר איתם, נפרד מהם לשלום, ואחרי דקות ספורות אני מקבל אותם חזרה בערימת גופות. גם זה זיכרון שלא ייצא ממני".
הצוואה שלך. למה הרגשת צורך להשאיר אותה?
"זה היה כשראיתי את הזוועות בשדרות. אמרתי לעצמי אין מצב בחיים שאני לא משאיר צוואה מסודרת לילדים, לאמא שלי, למשפחה. התקשרתי וביקשתי שיקליטו אותי, ובמשך דקות אחדות אמרתי צוואה מפורטת ביותר. סידרתי את הכל. כשסיימתי הייתה לי מן תחושת הקלה. מאז שמעתי את ההקלטה פעם אחת – זה היה קשה מאד. אני לא אשמע אותה שוב".
הפגיעה מהטיל
מה עשית שם בשדרות באותו הבוקר?
"מאז תקופתי כאחראי תחבורה מחוז דרום בארגון איחוד הצלה, בכל הסלמה שהיא תמיד הייתי יורד ישר לשדרות, ומשם הייתי מתחיל לפעול. ראש הסניף בשדרות באיחוד הצלה ביקש ממני לצאת באותו היום לכתובת מסוימת לסיוע הומניטרי כל שהוא, כשהגעתי למקום תפסה אותי האזעקה, יצאתי מהרכב ונשכבתי בצמוד לקיר, שניות לאחר מכן אני שומע את השריקה של הטיל. בום חזק. ואז אני מרגש כאב חזק ברגל. הסתכלתי ואני רואה המון דם מתחיל לרדת מכף הרגל. שאגתי ״נפגעתי״. אבל גם באותם הרגעים חשבתי על אמא שלי והילדים שלי. התקשרתי לאמא וסיפרתי לה שנפגעתי. מיד אחרי זה היה לי חשוב לעדכן את הילדים שלא ישמעו חלילה ממקום אחר. ותוך כדי שאני כאוב מאד, הרגל מדממת. ניהלתי את האירוע עד שהגעתי לבית החולים".
ומה קרה לך בעקבות הפגיעה?
"העצמות בכף הרגל התרסקו, אני כבר חודשיים וחצי בטיפולים בבית החולים השיקומי רעות בתל אביב, נלחם לחזור חזרה לתפקוד מלא. רק בפורים יכולתי ברוך השם לעמוד על הרגליים. הצוות פה בבית החולים ברעות – עושה עבודה מדהימה. גם ארגון איחוד הצלה שכבר כמה חודשים נותן לי רכב צמוד ועוזר לי ומסייע לי בכל מה שאני צריך ראוי לשבח. עברתי 3 ניתוחים, ומקווים שעוד לפני פסח נסיים את הטיפול בבית החולים השיקומי ועוד שיקום קטן ותרגולים ונחזור לתפקוד מלא".
קרדיט: דוברות בית חולים רעות
חוזרים לאבא שבשמים
הקטע הזה של הריאיון עם משה ויצמן, ייחרט בזיכרונו של כותב השורות עוד זמן רב. משה ויצמן במשך השנים האחרונות לצערם של כל המשפחה עזב את הדת אבל מה שקרה לו באותם הימים של שמחת תורה – הפך את הכל!
"היה לי קשה עם אמונה. אבל הניסים הגלויים שראיתי שעשה עמדי ה׳ באותם הימים, אין-ספור מחבלים שהייתי בצמוד אליהם, מקומות עם מטעני חבלה ענקיים שהייתי במרחק מועט מלגעת בהם – והקדוש ברוך הוא היה איתי, שמר עלי והציל אותי. אולי זו הזכות על הצלת החיים שאני עשיתי? אני לא יודע. גם הטיל שנפל מטרים ממני יכול היה להרוג אותי, ואבא למעלה – היה שם איתי והגן עלי" מסיים ויצמן כשעיניו זולגות דמעות.
והמהפך אכן קרה. ויצמן מאז ה-7/10 התחיל לשמור את השבת בחזרה מאז ולהניח תפילין בכל יום. גם הכיפה חזרה לראשו והציצית חזרה להיות תחת בגדיו מונחת על גופו. משה חזר לאבא שבשמים. כמה מרגש, כמה משמח לסגור את הראיון בחיבוק איתו.
מרגש ומטלטל