נתחיל ונאמר שהפסק הנ"ל, חל רק במקרים המדוברים ויש להעמיד דברים על דיוקם.
נעשה סדר.
מה7 לאוקטובר, עוד כשהתמונות והאירועים הקשים, לא יצאו לכולנו מהראש, תושבי עוטף עזה, עזבו את בתיהם, עקב ריבוי שיגורים וגם מהטראומה והחשש לחדירות של מחבלים וכלי טיס למיניהם, ועד עכשיו לא חזרו.
הם לא רוצים לשוב לבתים עד שידעו בוודאות וללא ספק, שאיום הטרור מעזה, נגדע לפחות לעשרות שנים הקרובות, ושאירועי הזוועה לא יחזרו עוד. עד אז אין מה לדבר על לשוב לעוטף.
מאידך, תושבי אשדוד, שחשש החדירות לא מצוי אצלם אבל, איום הרקטות בחודש הראשון היווה איום משמעותי במיוחד לחלק מהאוכלוסיה כגון: משפחות מרובות ילדים, שמתגוררות בבתים ללא מרחבים מוגנים, או אפילו לא חדרי מדרגות או מרחב אחר כהגדרת פיקוד העורף "הכי מוגן שיש", שיכולים להגיע למרחב מוגן בתוך הזמן המוגדר, אותם אלו, לא יכלו להרשות לעצמם לקחת את האחריות להשאר בבית, ועזבו למקומות אחרים, עם מרחבים מוגנים, ופנו לבעלי הדירות המשכירים שלהם, בטענה, שהבית לא ענה לצרכיהם ולא היה ראוי לשימוש באותה העת ודרשו מבעלי הבית, לפטור אותם מתשלום.
טענה זו אינה מופרכת.
המרה"מ מרוטנבורג, הש"ך והט"ז סוברים שבמקרה כזה, ההפסד של בעל הבית, ויש גם דעות להיפך.
שאלה זו הופנתה לבית הדין לדיני ממונות באשדוד "חוקת משפט" וזוהי תשובתם:
"לפשר בין הצדדים ולשלם חצי מהשכירות"
לעיון בפסק המלא:
לסיכום:
מכיוון שגדולי הפוסקים חלוקים לכאן או לכאן, בבית הדין הכריעו שיש לשלם חצי בדרך הפשרה.