הגאון ר' שמחה וסרמן (בנו של הג"ר אלחנן וסרמן הי"ד) שאל: למה כאשר האדם עולה לתורה עליו לברך פעמיים, לפני העליה ולאחריה?
ועוד, למה בברכה שלפניה מברכים "אשר בחר בנו" ובברכה שלאחריה מברכים "אשר נתן לנו"?
והוא מסביר: אם קיבלתי מתנה ארוזה בנייר עטיפה יפה, אני אומר לנותן תודה רבה. למה תודה? אולי בפנים יש דבר שאני כלל לא צריך? אלא אומרים תודה על עצם נתינת המתנה, על תשומת הלב, כי אם נותן המתנה נתן לי מתנה, הוא ודאי אוהב אותי. לאחר שפתחתי את העטיפה וראיתי שם דבר שעוזר לי מאוד אני שב ואומר פעם נוספת תודה. התודה הראשונה היתה על תשומת הלב, על האהבה, ולאחר שרואים מה היא מכילה, התודה היא על המתנה עצמה.
כך לגבי הברכה על ספר התורה, כאשר אנו ניגשים לתיבה לפי הזמנתו של הגבאי, ואנו רואים שמונח שם ספר תורה, עדיין אנו לא יודעים מה כתוב בפנים, מה תוכן המתנה, לכן נאמר תודה על עצם הדבר שקבלנו מתנה, ולכן נברך "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". אבל לאחר הקריאה בתורה וגילוי התוכן של המתנה, כמה היא נפלאה ויקרה, נאמר תודה אחרת "אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו" כעת התודה היא על התוכן.
"והייתם לי סגולה"
כשנגלה הקב"ה ליתן תורה לישראל נגלה בתחילה אצל כל האומות. הלך אצל בני עשו אמרו לו מה כתוב בה, אמר להם 'לא תרצח', וסירבו.
בשנות הזעם והעברה, כשעלה הכורת ימ"ש על קהילת נייטרא, ורבה הנערץ הג"ר שמואל דוד אונגר זצוק"ל נאלץ להיפרד מקהילתו ומישיבתו על מאות תלמידיה, שלהם הרביץ תורה אף בתנאי מחתרת תחת אפו של הצורר, לקח את מקל הנדודים וגלה, גולה אחר גולה במסתורי בונקרים ומחבואי יער, ובכל מקום שדרכו רגליו נקלטו אליו יהודים נאנקים לשתות בצמא דבריו דברי חיזוק ועידוד, אותם הרעיף והיו לטללי תחיה לעצמות היבשות.
בתקופת החגים, באחת מתחנות נדודיו, בעיירה רחוקה מנייטרא, עמד ונשא מדברותיו ונסך אמונה ובטחון.
פנה אליו אחד מן הגולים בשאלת ייאוש: האם גם לעת כזאת יכולים אנו לומר 'אתה בחרתנו מכל העמים'?
השיב הרב מנייטרא: אדרבה ואדרבה, דווקא לעת כזאת יכולים אנו להתגאות ולהכריז בעוז ולשבח 'אתה בחרתנו', שכן לולא בחר בנו הקב"ה מכל העמים וקדשנו במצוותיו, הרי היינו אנחנו מבצעים פעולות רשע וזוועה כאלה.
(נגלות החסד)
"וארשתיך לי לעולם…" (כתובה לחג שבועות)
מדוע אומר הקב"ה לכנסת ישראל וארשתיך לי לעולם, מן הראוי היה לומר 'ונשאתיך לי לעולם' שהרי תכלית האירוסין היא הנישואים, האירוסין הם רק שלב ביניים עד הנישואים.
אלא, יתרון גדול יש לתקופת האירוסין על פני הנישואין. קודם הנישואין שני בני הזוג משתדלים להרשים אחד את השני, ונזהרים לא לפגוע בצד השני, כל פעולה ופעולה הנעשית, נבדקת בשבע עיניים ובזהירות מירבית טרם חתימה על שטר ההתחייבות (קידושין), אבל לאחר הנישואין שכבר נעשתה ההתחייבות, פחות מקפידים על כל צעד ושעל…אומר הקב"ה לכנסת ישראל: אני רוצה אתכם לעולם, אבל שהיחסים בינינו יהיו יחסי אירוסין ולא יחסי נישואים שתבדקו כל מעשה וכל פעולה שלכם שאין בה משום פגיעה בקוב"ה… לכן 'וארשתיך לי לעולם…' דווקא!
(מתוק מדבש)
"יום אחד הוסיף משה מדעתו" (שבת פז.)
העניין שמשה רבינו הוסיף יום אחד מדעתו, היא בכוונה מיוחדת, כי כאשר יראו ישראל כי יום המוגבל הגיע ואין השי"ת נותן את התורה, יחשבו שאינם ראויים לתורה ויהיה להם שברון לב ושפלות רוח ואז יהיו מוכשרים ביותר לקבל את התורה.
זהו "מדעתו" זה היה דעת משה, שאל התורה צריך להיות לב נשבר, ובזה יוכל לקרב לב ישראל לאביהם שבשמים.
בזה מתורצת גם קשויית המגן אברהם איך אנו אומרים בששי בסיון "יום מתן תורתנו" והלא לא ניתנה התורה רק ביום השביעילחודש סיון, כי באמת יום הששי גרם לכל הקבלה, כיון שזה הביאם לידי הכנעה להיות ראויים לכך. (מאיר עיני חכמים)
"א"ר יוחנן מלמד שהחזירה הקב"ה על כל אומה ולשון ולא קבלוה עד שבא אצל ישראל וקבלוה" (עבודה זרה ב, ב)
תמוה, וכי איכא ספיקא כלפי שמיא, והרי ידע בבירור שלא ירצו לקבלה, מפני מה סובב הקב"ה אצל האומות?
אמנם כוונתו ית"ש היתה בכדי שלא יהיה קטרוג על השפע שישפיע לישראל בניו אהוביו, שהרי ק"ו הוא, אם לעובדי רצונו העכו"ם שמיאנו לקבל את התורה, לא חסר כלום ונשפע להם כל מחסורם ועוד יותר, על אחת כמה וכמה שישראל קדושים שקיבלו את התורה והקדימו נעשה לנשמע, בוודאי שמגיע להם כל טוב וראויים הם "להשפיע להם חכמה עושר וכבוד.
(הרה"ק החוזה מלובלין זי"ע)
"והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח)
בחג השבועות עם ישראל מקבל את התורה ביראת כבוד – מעמד הר סיני. התורה היא תורת חיים והיא היסוד לקיומו והנהגתו של עם ישראל.
נשאלת השאלה: אם הקב"ה מצווה: "והגית בה יומם ולילה" מדוע הקב"ה לא מאפשר לנו ללמוד תורה בקלות – שכל אחד יגיע בקלות להיות מורה הוראה בישראל?! מדוע אם כן הקב"ה רוצה שרק מי שבאמת רוצה ללמוד וילמד תורה מתוך עמל – הוא יזכה ליהנות ממנה?
התשובה לכך היא: שהקב"ה מחפש את אלו המבקשים תורה באמת לאחר שהוא מבחין שהאדם מתעקש הוא פותח לו את מעיינות החכמה…
משל למה הדבר דומה: לגבאי בית הכנסת שפתח גמ"ח לכלי עבודה. יום אחד הגיע אליו מישהו וביקש מסור חשמלי מיוחד מאד. הגבאי הסביר שאין לו זמן והפטיר: זה במחסן. הלך זה, חיפש ולא מצא. חזר אליו. אמר לו: נראה לי שזה אצל אימא שלי בבית. הלך אותו אחד, חיפש ולא מצא. אמר לו: לא מצאתי.
חשב בעל הגמ"ח ואמר: נראה לי שזה בבית הכנסת… הלך ולא מצא. חזר ואמר לו- לא מצאתי. אמר לו המשאיל: זה אצלי על השולחן… משמצא, אמר לו השואל: למה טרטרת אותי?!
השיב האיש: מסור זה דבר יקר, אני משאיל אותו רק למי שצריך באמת. איך אני אדע מי צריך באמת? אם אחרי כל הטרטור הזה שעברת, עדיין אתה מבקש למוצאו – סימן ברור הוא שאתה באמת רוצה וצריך – ולך אתן ותוך כדי מסר לו את מבוקשו…
והנמשל: כיצד הקב"ה יידע אם באמת האדם רוצה ללמוד? הוא מערים עליו קשיים בלימוד, אם הוא מתעקש ולא מוותר, מיד הקב"ה פותח לו את מעיינות החכמה ולפתע הלומד מתחיל להבין… ודווקא לו יאה להיות מנהיג ומורה הוראה.
"זכר ליציאת מצרים"
שאלו את הרבי מגור, בעל ה"חידושי הרי"ם" זצ"ל, מדוע אנו אומרים בקידוש ליל חג השבועות שהוא "זכר ליציאת מצרים", הרי כל יציאת מצרים הייתה למען חג השבועות, עבור מתן התורה, כמו שנאמר: "בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלוקים על ההר הזה", אם כן, יציאת מצרים הייתה טפלה, והיא היתה רק הגורם לחג השבועות, מדוע אנו אומרים שחג מתן תורה הוא זכר ליציאת מצרים.
והשיב, והדברים כפשוטם, שכן עד שלא קיבלו את התורה, לא היתה יציאת מצרים בשלמותה… אמנם הם יצאו ממצרים, אבל מצרים לא יצאה מהם, היו ספוגים בטומאתה ובזוהמתה…
והדברים כה נוקבים – אימתי האדם "יוצא ממצרים" – רק בשעה שהוא "מקבל את התורה"…
"שישו ושמחו בשמחת התורה"
מדוע נאמר שישו ושמחו בשמחת התורה ולא נאמר שישו ושמחו "בתורה"?
מסביר בעל "הבית אברהם" על פי המדרש הידוע, שכאשר רצה הקב"ה לתת את התורה, פנה קודם אל אומות העולם והציע להם את התורה, אלא שהם דחו אותו, ולא רצו לקבל את התורה, לפי זה, שישו ושמחו בשמחת התורה, היינו אנו מתבקשים לשמוח 'בשמחת התורה' בשמחתה של התורה עצמה, ששמחה וצהלה כאשר נודע לה שאומות העולם מסרבים לקבל את התורה, והיא ניתנת לעם ישראל. (ויזרע יצחק)
רקידה של מצוה
נהוג בהרבה בתי כנסיות וישיבות לרקוד בליל שבועות אחר תפילת החג, וכן היה נהוג בישיבתו של הגרש"ז אוירבך ז"ל.
פעם ניגש אחד התלמידים ושאל לרבינו האיך מותר לרקוד ביו"ט, הרי מבואר בשו"ע (של"ט, ג) שאין לרקוד בשבת ויו"ט.
השיבו הגרש"ז אוירבך במתק לשונו: בחתונה שלך אתה רוצה שירקדו, אף הקב"ה רוצה שירקדו ביום הנישואין שלו שהוא יום קבלת התורה, וזהו רקידת מצווה שמותרת בשבת ויו"ט.
הסגולה הגדולה
מסופר על הגאון הגדול רבי חיים קרייזווירט זי"ע רבה של אנטוורפן שבבלגיה, ששבת פעם את שבתו בניו יורק שבארצות הברית, ובצהרי יום השבת קודש מסר שיעור ב'לומדות' ופלפול בבית מדרש מקומי.
המון העם המתגוררים בסביבות בית המדרש הגיעו בהמוניהם לשמוע את דבריו הקדושים והמאלפים, ואף מרחוק באו מאות יהודים אשר שירכו רגלם כשעה ושתיים בחום הקיץ.
באמצע הדרשה נענה רבי חיים ואמר, 'הנה הולך אני לומר בפניכם סגולה בדוקה להתמדה בתורה הקדושה אשר היה שווה בשבילה כל המאמץ של שעות ההליכה עד הגיעכם הנה', וכך חזר שוב ושוב על גודל הסגולה אותה עומד הוא לומר כעת ותועלתה הרבה.
לאחר כל ההקדמות, נענה ואמר: 'הסגולה הגדולה ביותר לזכות על ידה להתמדת התורה היא להתיישב ללמוד'.
"חג העצרת"
מדוע קראו חכמים לחג השבועות 'עצרת'?
מפני שביום זה ניתנה התורה, העוצרת את ישראל מללכת בדרכי היצר הרע. (הרה"ק ר' לוי יצחק מברדיצ'ב)
"אנכי ה' אלוקיך… וכל אשר לרעך"
עשרת הדברות מתחילות ב״אנכי ה׳ אלקיך״ ומסתיימות ב״כל אשר לרעך״.
להורות שמצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, אחוזות, תלויות ודבוקות זו בזו, ולא ייתכן קיום אלו בלי אלו. (עטורי תורה)
בליל שבועות תש"ג, בגטו יאסי, ישב רבי יעקב יוסף מסקווירא והתלבט כיצד לנהוג בעניין הטבילה בעלות השחר.
מהשעה תשע בערב ועד שש בבוקר שרר עוצר מוחלט, ומי שיצא החוצה סיכן את חייו.
בעודו מתחבט נכנס לחדרו אהרון הבלן, בחור צעיר שירש את המלאכה מאביו הי"ד, אחרי שזה נרצח.
הוא שאל אם צריך להכין את המקווה לטבילה בעלות השחר. ענהו הרבי בשאלה: "מה אתה חושב"?
השיב הבחור בפשטות: "ודאי שהרבי צריך ללכת לטבילה, ואני אתלווה אליו". כששמע זאת אמר הצדיק בלבו: "אם לבנו של הבלן אמונה כזאת, ראוי שאזכור בנו של מי אני".
בני הבית ניסו להניאו, אך הוא יצא עם הבלן לטבילה, וכעבור שעה ארוכה שב ללא פגע.
"לעסוק בדברי תורה"
הרב עמנואל תהילה שליט"א סיפר על יהודי ת"ח בשם
הרה"ח יוסף חיים אלפרוביץ', שעלה לארץ לפני עשרות שנים, אך לא מצא משרה תורנית בעולם התורה, ולכן נאלץ לעבוד לפרנסתו כפועל בניין פשוט בתל-אביב.
הקבלן ששם לב מיד לאיכותו ולרמתו, פנה אליו והציע לו: "אשלח אותך על חשבוני ללמוד את מקצוע הרצפוּת, תוכל להרוויח פי ארבעה ולא תצטרך להתאמץ כל כך".
לתדהמתו, סירב הרב אלפרוביץ' בתוקף, וכך ענה: "אני מוכן למכור את גופי לצורך פרנסתי. כשהגוף סוחב ערימת בלוקים, שק מלט ומרצפות, הרי שהידיים נושאות, הכתפיים מתאמצות, אך הראש, המוח והמחשבות נשארות בני חורין ופנויות ללמוד, ועד שהגוף עולה לקומה רביעית אני מספיק ללמוד ולחזור ולשנן מספר דפי גמרא, וכן בירידתי – כך שהמחשבות בנות חורין הן ובשליטתי המלאה, אך אם אהיה רצף, אצטרך להשקיע ולשעבד גם את מוחי, מוחי זה אני, וזה לא עומד בשום פנים ואופן למכירה".
(ממשנתה של תורה)
״השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו״ (שמות יט, יב)
אם זכיתם ועליתם בהר, אל תסתפקו בנגיעה בקצהו בלבד, אל תהיו מהמסתפקים במועט, אלא השתדלו לעלות מעלה-מעלה. (רבי מ"מ מקוצק)
״מפני אשר ירד עליו ה׳ באש״ (שמות יט, יח)
כל העניינים שהיו במתן תורה סיבתם האש.
ללמדך כי כל ענייני תורה ומצוות ועבודת ה׳ בתפילה צריכים להיות בחמימות וברשפי אש. והכוח לזה ניתן במתן תורה, ״אשר ירד עליו ה׳ באש״.
(ספר המאמרים תש״א)
יהי רצון שנזכה לקבל את התורה בשתי ידיים,
"אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד" אמן ואמן.
ליקוטים נפלאים | בעריכת הרב ברוך רובין.
להצטרפות: Likutimniflaim@gmail.com
