במחנה ההשמדה אושוויץ נשמע שקט שמרעיד. זהו שקט שלא רק זועק על רוע בלתי נתפס – אלא גם על שתיקה. האנושות שהגיעה לשיא אכזריותה מתגלה במלוא הדרה ואיתה התחושה הבלתי נשלטת שאסור לתת לזה לקרות שוב. במובן הספיציפי כמובן, עלינו להגן על עצמנו, "לעולם לא עוד" זו לא רק סיסמה – אלא יסוד אידיאולוגי בסיסי של העם היהודי, במיוחד אחרי 7.10 וההוכחה שהמשפט רלוונטי מתמיד.
אבל זה לא רק זה, זו ההבנה הבסיסית של הביחד היהודי. אנחנו עם אחד, כשאנחנו הושלכנו כחיות ברחבי אירופה, ואנחנו עם אחד כשחזרנו לציון לחיות ביחד ולהגן על עצמנו.
החובה שלנו, של עם כזה, היא הערבות ההדדית והשמירה על החלשים ביותר. בלי זה נאבד את דרכנו, אם נשכח את הערכים הללו, לא למדנו דבר. השואה היא לא רק זיכרון, היא אחריות, היא האחריות שלנו על עצמנו. את זה חרתנו על דגלנו בארגון "רחשי לב".
לעולם לא נשאיר אף ילד מאחור.
ילד חולה סרטן לא צריך רק טיפול רפואי. הוא זקוק לסביבה שאכפת לה. לחברה שלא אומרת "זה לא נוגע אליי", אלא שואלת: מה אני יכול לעשות כדי שיהיה לו קצת פחות קשה? ואותו עיקרון תקף גם כלפי החברה שלנו. חברה בריאה, כמו גוף בריא, תלויה באינספור נימי אחריות הדדית שמקשרים בין איבר לאיבר.
בפולין, בתוך מחנה ההשמדה, התחוור לי שהסכנה הכי גדולה שלנו היא אדישות. שאנחנו עלולים ליצור פה מדינה חופשית, מצליחה, טכנולוגית – אך בודדה. בלי רגש, בלי רגישות, בלי כתף.
מצעד החיים צריך להיות הרבה יותר מהזיכרון של אתמול. הוא צריך להיות שיעור בחיים של מחר. אם לא נצא ממנו עם מחויבות חדשה זה לזה – פספסנו.
אני שב ארצה עם מסר אחד: כל ילד, כל קשיש, כל שכן שזקוק לעזרה – הוא לא "מקרה סוציאלי". הוא האחריות שלי. שלנו. ואם נבין את זה – אולי סוף-סוף נבנה כאן מציאות ששואה לא תוכל להיוולד בה שוב.
הכותב הוא מנכ"ל מרכז רחשי לב לילדים חולי סרטן
