ראשית, ר' חנוך היקר, תודה לך על ההיענות לשוחח איתנו ולשחזר את הרגעים הנוראיים שעברתם עם אחיך שמחה בונים זצ"ל.
כבר עברה שנה כל כך מהר והזכרונות לא מרפים מכולנו ולכל אחד ואחד ממי שהיה שם, היתה לו את הדרך המיוחדת אותה הוא עבר בדרך לציון ועד לשעת הדוחק המחרידה.
ערב ל"ג בעומר, תוכל לשחזר לנו את הדרך והמאמץ שהוא עבר כדי לזכות להגיע להדלקה?
אחי נסע ביום שישי מביתו שבחיפה לשבת להורים לחיפה וכבר באותו יום שישי התחילו העומסים בדרך והנסיעה באוטובוס ארכה 5 שעות.
כשהגיע, קיבל מאמא שלי בהפתעה מתנה- כרטיס למירון שבונים יוכל להגיע להדלקה שהוא כל כך רצה לזכות להיות בה.
הגיעו אליכם עדויות מהרגעים שהוא שהה שם בזמן האסון?
כן, יש כמה,
יש את אחד החברים שפגש אותו לפני העליה להר למטה והוא שאל אותו: "בונים אתה תמיד רצית להקדיש את החיים שלך ל"מזומנים" (מזומנים זה לימוד בשינון ובחזרות רבות שמחדיר את הלימוד לזכרון) איפה אתה אוחז עם זה כיום?"
בונים ענה לו: "זה קשה ולא פשוט ואני לומד אבל אדם לעמל יולד לזה באנו לעולם"
עוד אחד מהאנשים שראה אותו בתוך הדוחק וראה שקשה לו אמר לו: "בא נידחף לצאת!" ואז בונים ענה לו: "לא צריך בטח עוד מעט יפתחו ונצא" הוא לא חלם שזה מה שיקרה לו בהמשך ואז אחרי דקות ספורות הוא רואה שבונים לא יכול לנשום ואומר לו "אני לא יכול לנשום עוד" האיש ניסה לחזק ולעודד אותו שיחזיק עוד קצת אבל תוך מספר שניות הוא כבר לא הגיב לו והוא הבין שקרה הנורא מכל.
איפה הית כשזה קרה?
באותו ערב היתי אחרי סעודה עם חברים לע"נ רבי שמעון.
שמענו שקרה אסון והתחושה היתה נוראית ואיומה פשוט התפזרנו כל אחד לביתו בלי מצב רוח. שם עוד לא ידעתי שאחי הוא בין ההרוגים.
הגעתי הביתה ואמרתי לאישתי "זה לא יאומן שכל כך הרבה משפחות איבדו את יקיריהם" מבלי שגם אחי אחד מהם אפילו חששתי על גיס אחר שנעלם.
בבוקר, גליתי את התמונה שלו, תמונה שאני צלמתי, בעיתון ושהוא אחד מהנעדרים.
הפצתי את התמונה הלאה ומהר מאוד הבנתי שאחי בין ההרוגים.
זה היה יום שישי שחור נסענו לאבו כביר כדי לשחרר אותו לקבורה. אבו כביר זו טרגדיה נוראית בפני עצמה שאי אפשר להסביר במילים התייחסו אלינו כאילו אנחנו גנבי גופות ובניסים הצלחנו להוציא אותו משם לקבורה לפני שבת.
מה אתם הקרובים והמשפחה, חושבים על המחדלים ומה שקרה שם?
המחדלים רבים, כל עם ישראל לא מפסיקים לדבר ולהרחיב עליהם, אבל אני אומר, שכמו כל האנשים שנהרגו להם משפחות בתאונות ואירועים אחרים לא באים ומתחילים לסדר את התנועה. אנחנו מסתכלים קדימה ומקימים תורה, כוללים ועוזרים במה שאפשר להקים מבני תורה לעילוי נשמתו ולעילוי נשמת כל הנספים ופחות מתעסקים במי אשם ולמה.
היום אתה תיסע למירון?
השנה אני לא אסע כנראה המשפחה שלי מוציאה אוטובוס אני עדין לא החלטתי.
מה ההרגשה שלכם היום, שנה אחרי שזה קרה מה המסר שתרצו להעביר הלאה אחרי אסון כזה גדול?
אני קודם כל רוצה להודות לכל עם ישראל שהראה את הפנים היפות שלו ושנמשיך כולם, עם האחדות, זה הדבר שמייחד אותנו כעם.
סיפרה לנו אמא של אחד ההרוגים באסון שפעם אחת היא הגיעה למקום מסויים, ולא ידעו מי היא והתייחסו אליה רגיל כמו כולם. אבל, כשהבינו שהיא אמא של אחד ההרוגים פתאום כיבדו אותה וצורת הדיבור אליה השתנתה מאוד.
והיא שואלת את כולם למה צריך להגיע למצב כזה שמכבדים אדם רק שהוא עובר אסון בואו תכבדו את כולם מלכתחילה "זה מה שצריך לייחד אותנו"
שמחה בונים דיסקינד אשדוד
נפטר בגיל 23 והשאיר אחריו אישה ו2 ילדים
ת.נ.צ.ב.ה
מצמרר מאוד
עצוב😪