כבר שלוש שנים שהם שם כל שישי.
תורמים מעצמם את השעות הלחוצות של יום שישי, שרים רוקדים ומחלקים משחקים לילדים שמאושפזים במחלקות השונות.
לראיין אותם ולפרסם אותם עם שמות מלאים שלהם את זה הם לא רוצים כי, המטרה כולה לשם שמים, אבל הם כן ענו על השאלות שלנו בעילום שם בראיון ובגלריה המצומצמת שלפניכם.
חסד של אמת וקידוש ה' אמיתי.
מתי כל זה התחיל?
כל זה התחיל לפני 3 שנים מפה לאוזן. יש קבוצה שמונה כבר 70 חברים במצטבר וכל יום שישי מגיעים קבוע קבוצה לא קטנה לבית החולים. כולם מוזמנים להצטרף ולקחת חלק.
עם איזה כלים אתם מנגנים שם?
גיטרות, מלודיקה, דרבוקה, קלירנט, קאנון, פרקאשן והגרון שלנו בעיקר. גם הצוות הרפואי נסחף ומצטרף לנגינה ולשירה בין החדרים והמחלקות. מגיעים לפעמים גם עם תחפושות מצחיקות ועם בלונים ליצירות עבור הילדים.
יצא לכם לשמח דמויות שמוכרות לכולנו?
בוודאי, זכינו לשמח אנשים מוכרים יותר ומוכרים פחות שלא אזכיר את שמם מפאת צנעת הפרט וגם הם בתקופת הקורונה היו לבד כאחד האדם, וברוך ה' זכינו לשמח גם אותם ברגעים של בדידות ועצב.
זכינו לאחרונה לשמח את מרת רחל שלסר ע"ה שהלכה לבית עולמה בשבוע שעבר ובניחום אמר לי אחד מבני המשפחה שנמצא בקשר איתי, שבזכות זה היה לה כח להיות בשבת חתן של בתה, שכידוע נפטרה ביום האחרון של השבע ברכות שלה.
יש סיפורים מדהימים כל הזמן, לפני שנה, נכנסו לחדר של אדם חולה שברגע שנכנסנו הוא התחיל לבכות, שימחנו אותו בלי להבין ובלי לשאול שאלות, כמובן כדי לתת לו את ההרגשה הכי טובה בעולם, ועם הזמן הגיע לאוזננו, שאותו אדם היה איש העולם הגדול, עבד, הרוויח הון וזכה גם ללמוד תורה ולהתקרב לדת.
יום אחד נודע לו הגרוע מכל, שיש לו גידול ממאיר ושהוא חולה במחלה הארורה לא עלינו, מה שאילץ אותו להגיע לארץ לטיפולים קרוב למשפחה באסותא. ובאותו יום שישי, הוא ביקש מהקב"ה: ה' תן לי סימן שאתה איתי! תן לי סימן שלא עזבת אותי!" והחל בקריאת תהילים, מיד נכנסו המשמחים של אסותא בשירים המעודדים והמחזקים ומההתרגשות פרץ בבכי בלתי נשלט וכל זה נתן לו כח ואמונה עצומה להחזיק מעמד הלאה.
היתה גם אשה מבוגרת שהיתה חולה ממש על ערש דווי, וקראו למשפחה להפרד ממנה. מיד התייצבנו שם לשירי נשמה לחזק את המשפחה ברגעים הקשים האלה וזה היה מעמד אדיר שלא אשכח אותן. לאחר מספר שעות, קבלתי שיחת טלפון מאחד התלמידים שלי ששאל אותי אם אני מגיע לבית חולים לשמח, עניתי לו בחיוב והתברר שהנפטרת היתה לא אחרת מאשר סבתא שלו.
איך ההרגשה להיות אצל מאושפז, לשמח אותו, לשיר לו, לעודד אותו ואחרי כמה ימים לשמוע שהוא לא עלינו נפטר?
לשמוע ששימחנו מישהו ולגלות יותר מאוחר שהוא נפטר, מצד אחד זו תחושת סיפוק שלא החמצנו הזדמנות לעשות טוב וחסד ליהודי ומצד שני זאת תחושה מאוד קשה ומעיקה אבל, אימצנו לעצמנו לסיסמא את הפסוק ממשלי י"ז כ"ב: "לב שמח ייטיב גהה" השמחה, שבנאדם מגיע לרוממות הנפש, זה מרפא אותו יותר מכל תרופה או טיפול של רופא הכי טוב בעולם ואנחנו רואים את זה בצורה מוחשית, כל יום שישי, בגרף של המוניטורים של מאושפזים בתרדמת או במצבים קשים אחרים, שהמצב שלהם ממש משתפר באותם רגעים וזה מה שנותן לנו את הכח להמשיך למרות שזה קשה.
המתנדבים עוברים מחדר לחדר עם כלי נגינה, שרים ומשמחים את הילדים שנאלצים לשהות גם בסופ"ש בבית החולים עקב מחלתם. דווקא בימי שישי שהמלווים עסוקים בהכנות לשבת וקורה וישנן מספר שעות המאושפזים נשארים לבד אז נכנסים לתמונה סיירת המלאכים שעוזבים את ההכנות והלחץ של יום שישי בשביל המאשופזים שלא יפלו לעצבות. וכן, גם בחגים ובערבי חגים.
