בחסידות ספינקא בבני ברק חגגו את נס "יום ההצלה" ברוב עם בהשתתפות שורה של אדמור"ים, ראשי ישיבות, רבנים חשובים וקהל רב בראשות האדמו"ר מספינקא רמת אהרון שניצל בתאונה המחרידה שכל עולם היהודי אז בשעתו הזדעזע והעתירו בתפילות עבורו וזכה לנס הגדול שניצל בחיים כאשר אף רופא אז לא נתן לו סיכוי.
מי זה שהציל את האדמו"ר?
במשך שנים האדמו"ר שליט"א ומשפחתו ניסו למצוא את נהג האמבולנס שהגיע הראשון ופינה אותו לבית החולים ברזילי באשקלון, אך ללא הצלחה, רק לפני 15 שנה בדיוק במהלך סעודת הילולא לכבוד הבבא סאלי זצוק"ל שהתקיימה במרכז לצעירים "ילדי שגיא ויעקב" ברובע א' בעירנו, ביקש אחד מן האורחים מר שמעון יפרח תושב אשדוד לשאת מס' מילים בסעודת המצוה.
רכב מרוסק כמו דג בפה של תנין
במהלך נאומו הקצר והמרגש, סיפר כי בעבר עבד כנהג אמבולנס, באותו ערב של ד' שבט תשד"מ קיבל קריאה דחופה בתחנת מד"א באשדוד על תאונה מחרידה בכביש אשקלון, ותיאר את התאונה הקשה: "זה היה יום גשום במיוחד, יצאתי מאשדוד במהירות לכיוון אשקלון, ראיתי אוטובוס עומד, ולצידו עומדים יהודים חרדים רבים ששבו מההלוויה והם החנו את רכביהם בצד. אז, בימים של טרום עידן ארגוני ה'הצלה', לא היה מי שיגיש עזרה ראשונה, וכך הם פשוט עמדו בצד, מבוהלים, אחוזי היסטריה כשחלקם אומרים תהילים". הזוועה התגלתה לנגד עיני כאשר הגעתי לקדמת האוטובוס, בעצם מתחתיו, וראיתי פיסת מתכת מרוסקת שבעבר היתה מכונית. "זה היה כמו דג בפה של תנין", הרכב מדגם סובארו היה פשוט בלוע בתוך האוטובוס, ולכן לא הבחנתי בו ברגעים הראשונים. ראיתי רק אוטובוס, לא ראיתי כל רכב אחר, כשהתקרבתי יותר זיהיתי את הרכב מעוך לחלוטין והוא נבלע בקדמת האוטובוס, פתחתי את הדלת מאחור וניסיתי לחלץ את הנפגעים. אך מיד ראיתי לצערי שאין מה לחלץ.
ילד קטן בין ההרוגים בקושי נושם
הצלחתי להוציא את ארבעת הגופות בזה אחר זה, ולהניח אותם על הכביש, מנסה לבדוק אולי באחת מהן יתגלו סימני חיים. אך לשוא. ואז, רגע לפני שהתייאשתי, אני מבחין בגוף צנום שהיה מעוך בין ארבעת הגופות האחרות.
זה היה ילד צנום שהיה נראה לי כבן 9, הוא היה מלא וספוג בדם. מחוסר הכרה ולא נושם. התחלתי לבצע בו פעולות החייאה והנחתי אותו על האלונקה. אך כבר שם ראיתי את מצבו וידעתי כי גם אם יש בו סימני חיים, אך אין לו כל סיכוי לחיות.
צוות רופאים המתינו בכניסה לבית החולים
בכל אותן הדקות פעלתי לבדי, המתנדב שהגיע יחד איתי נעלם. הוא לא היה מסוגל להתמודד עם הזוועה. משם כבר יצאתי לבית החולים "ברזילי" באשקלון תוך כדי שאני כבר מכין את חדר המיון שיתכוננו בכל הכח שאפשר.
ואכן, עוד לפני שהגעתי לברזילי, כבר חיכה לי בחוץ צוות ענק שהתנפל על הילד והוא הטיס אותו לחדר הטראומה".
לא שהיה לו סיכוי. "כשמסרתי אותו לצוות מיון 'ברזילי', הילד נשם את נשימותיו האחרונות. הוא גסס. ידעתי שאין לו סיכוי, וגם אם כן – הוא יהיה פגוע כל ימי חייו. כך גם סברתי לאחר מכן, בימים ובשנים שעברו כשנזכרתי מאותו ארוע, שלמען האמת לא עזב אותי. ידעתי שהילד כנראה מת או שהוא נפגע בצורה קשה. לא מציאותי לחשוב שהוא חי".
ההפתעה הגיע – הילד חי והוא אדמו"ר
לא היה לי כל מושג מה עם אותו ילד, ניסיתי אחרי זמן לברר ואמרו שכבר עזב את בית החולים. ואז לפתע אחד מן הנוכחים בהילולא עצר את שטף דיבורי להפתעת כל המשתתפים שהיו במתח נורא, ואמר לי, אל תדאג, הילד הזה כיום הוא אדמו"ר חשוב בבני ברק, יש לו קהילה ומשפחה גדולה ברוך ה'.
הייתי בהתרגשות גדולה, הגישו לי כוס מים להירגע ולא האמנתי על כל המידע הזה, פשוט בלתי נתפס. אמרתי לאותו אברך, אני חייב בזמן הקרוב מיד לנסוע לראות את האדמו"ר מקרוב.
הפגישה המרגשת הראשונה בין המציל לניצול
כך מיד למחרת בשעות הבוקר, נערכה פגישה מרגשת בין האדמו"ר לנהג האמבולנס בביתו שבבני ברק, הפגישה לקחה מס' שעות בהם עברו על מסמכים רפואיים, בהם נכתבו על מצבו של הילד מהימים הראשונים שהגיע לבית החולים ללא הכרה ושברים בכל הגוף ועוד תיאורים הקשים לתיאור, במהלך המסמכים נכתב ע"י מנהלי מחלקות שהסיכויים כמעט והן אפסיים לחזור לחיים, אך בחסדי ה' וישועתו הכל נהפך לטובה בחסד וברחמים.
זמן קצר אחר כך נהג האמבולנס שמעון יפרח לקח את האדמו"ר שליט"א לכביש אשקלון בדיוק לאותו מקום היכן שהיתה התאונה המחרידה, האדמו"ר ירד לכיוון הכביש, הרים את עיניו וידיו כלפי מעלה ובירך לאט מילה במילה "ברוך שנעשה לי נס במקום הזה".
קשר אדוק בין נהג האמבולנס לאדמו"ר שליט"א
מאז בכל ארוע של שמחה וסעודת ההילולא נוהג האדמו"ר שליט"א להזמין את מר שמעון יפרח להיות אורחו האישי, בארוע הנוכחי שמעון לא חש בטוב אך שלח את בנו ר' יניב הי"ו להשתתף בסעודת ההילולא בציון 40 שנה לפטירת אביו הרה"צ רבי יצחק אייזיק וויס מספינקא זצ"ל ולציון יום נס ההצלה הפרטי שלו.
בתוך רבים אהללנו עם כתיבת ספר תורה
במהלך הערב נשא האדמו"ר שליט"א את המשא המרכזי שהציבור מרותק כשהוא מספר בהרחבה על הניסים הגדולים שעבר באותם שנים, כשבתוך הקהל היו אנשים שליוו אותו בבתי חולים וזוכרים את התקופה היטב ועל הניסים הגדולים שהקב"ה ברחמיו וברוב חסדיו הגן ושמר עלינו, האדמו"ר שליט"א הזכיר את הפסוק 'אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה', אך האם אפשר בכלל להודות?"
אלא, הפעם הראשונה שבה אמרו בני ישראל שירה והם הודו על הנס, היה זה כאשר משה רבינו אמר שירה יחד עם בני ישראל על שפת הים. ומה כתוב שם? 'אז ישיר משה', ומפרש רש"י: 'עלה בלבו שישיר'.
"מה הכוונה עלה בליבו? אלא, "'עלה בליבו', את עיקר השירה הוא ביקש לשיר, אך גם הוא, משה רבינו, לא הצליח לבטא את גודל הנס. מרבית השירה וההודיה נשארה בליבו".
"גם היום, אנו מבקשים להודות, אנו מודים בכל יום, ועדיין איננו מסוגלים להודות. השירה וההודיה האמיתית נשארת טמונה בלב ולא מצליחה לצאת. על כך גם אמרו: 'הבוחר בשירי זמרה', בשיירי הזמרה שאותם איננו מסוגלים כלל לבטא"… בסיום בירך את כל המשתתפים בכל מילי דמיטב ומערב זה יושפע שפע רב לכלל ישראל ובפרט בימים אלו שכולנו זקוקים לישועה ורחמים.
בסוף המעמד האדמו"ר שליט"א החל בתחילת כתיבת ספר תורה לזכר ולע"נ אביו הרה"צ רבי יצחק אייזיק וויס מספינקא זצ"ל, תוך כדי שהוא מכבד את האדמור"ים והרבנים החשובים שהשתתפו במעמד. למחרת בבוקר הטלפון הראשון שחייג האדמו"ר שליט"א זה היה למר שמעון יפרח ששאל בשלומו והודה לו שוב וסיפר לו על הערב הגדול של נס ההצלה שהיה כולו שבח והודאה לה' יתברך.
