כשבציבור הכללי ובכלל, בעולם, מנסים להוציא את הילדים מהמסכים ולהקנות להם קצת שיח וידע, או לפחות, לגרום להם לפתח שיחה בלתי אמצעית עם חברים ולהעשיר להם את השפה והמעגלים החברתיים שלהם ולא כל כך מצליחים, פה, באשדוד, ברובעים החרדים זה קורה בענק והאמת, גם אותנו זה ריגש.
אולי גם אתם בסידורים שלכם, בזמן מנחה ומעריב, יתכן ששמתם לב, לרכב מיני וואן עם מלא ספרים מסודרים חונה ליד השטיבל או בשכונה. מסביבו מלא ילדים ובתוכו יושב "ספרן" חביב שדואג שהכל יתנהל כמו שצריך ושלילדים יהיה נח לקרוא בשקט בתוך ומסביב לוואן.
ספריית 'חברא' קיימת כבר למעלה מ 20 שנה.
בספרייה יש ספרי קריאה ולא ספרי קודש.
כל הספרים עוברים ביקורת רוחנית למרות שכל הסופרים חרדים. בספריה יש ספרים שמתאימים לילדים החל מגיל כמה חודשים.
והגענו לאיש שמחזיק את כל זה בעיר בצורה מופתית- מאיר אבוביץ' ונסינו להבין ממנו מה הסיפור שעומד מאחרי המיזם הכל כך איכותי הזה.
כשהחרדים החלו להתגורר באזורים מעורבים מספר לנו מאיר, כבר הבנו שיש צורך לתת פתרון כי הורים לא ישלחו את ילדיהם מרובעים מרוחקים לרובע ז'.
לא ידענו לומר איזה פתרון הכי מתאים ועלו וירדו כל מיני אפשרויות.
מי שהציע את הרעיון של ספרייה ניידת זה לא אחר מאשר סגן ראש העיר הרב וינגרטן בביקורו הראשון בספרייה.
כיום, אחרי 3 שנים שהספרייה הניידת פעילה אני יכול לחשוף שאני אישית, ממש לא רציתי את זה.
גם אשתי שמנהלת בפועל את הספרייה לא התלהבה. לא ידענו איך לאכול את זה.
אני זוכר שיום אחד חזרתי הביתה מאוחר וחיכה לי דף על השולחן, עם רשימה של יותר מ 30 שאלות קשות הקשורות להפעלת הספרייה הניידת, כמו: מהיכן ניקח חשמל להפעיל את המחשב? איזה רכב נקנה? אוטובוס? משאית? איפה ישב הספרן? איך הוא ישגיח על הספרים? הספרים יהיו בתוך הרכב או בנגרר? האם הספרים שיכנסו לניידת יהיו רק של הניידת ונצטרך לעשות להם בר-קוד חדש, או להשתמש באותו בר קוד של הספרייה הקבועה? (יש לזה כל מיני השלכות). ומי שהתחיל מנוי בספרייה הקבועה או בניידת וירצה לעבור. האם זה אפשרי? האם מנוי ברובע ג' יוכל להגיע לרובע ו'? בסיומו של הדף היה כתוב: "המסקנה היא: אין לנו יכולת ואפשרות להרים את הפרויקט".
אלא שבשבילי, לאחר שנים קשות שהיה נתק בין הספרייה לעירייה בגלל סיבות שונות, ראיתי פתח להתחיל שת"פ עם העירייה ועם הנציגות החרדית וישבנו בבית והחלטנו שאנו פותרים את כל השאלות שעלו באותו דף.
היה צורך בהרבה מאוד יצירתיות ודמיון בשביל להוציא את זה לפועל. מה שנראה היום כמובן מאליו זה פרי עמל של שעות רבות עם הרבה יצירתיות ומחשבה. (לשמחתנו, מלאי של ספרים יש לנו בלי גבול כך שלא הייתה לנו בעיה להעמיד ניידת עם 600 ספרים באופן מיידי).
עשינו המון שיעורי בית. כל מה שראינו ושמענו לא התאים לאשדוד ולאופי הספרייה שלנו. כל אחד מהסיבה שלו. בינתיים, הודענו להרב וינגרטן שאנחנו מסכימים ואפשר לצאת לדרך.
הוא השיג לנו את רוב המימון של הפרויקט בשיתוף עם חבר המועצה הרב שמואל שוק דרך החברה העירונית לתיירות ו'מאוגדים' ויצאנו לדרך.
היה עלינו להשלים את המימון ופנינו לידיד הספרייה מר צבי צילקר ז"ל לבדוק אם יוכל להשלים לנו את הפרוייקט בכדי שנוכל לצאת לדרך.
צבי ז"ל, כמו כל דבר שהיה קשור לספרייה מיד הסכים והשלים את החסר.
במאמר מוסגר, אני חייב לציין שמאוד התפעלנו מכך שהרב וינגרטן לא מציע הצעה יפה וזורק עלינו את העול הכספי להתמודד עם זה. הוא אמר מיד שאם התשובה שלנו תהיה חיובית שנחזור אליו והוא יראה לסייע לנו. אמר מעט ועשה הרבה.
הזכרתי מקודם, את ידידי צבי צילקר ז"ל. אני לא יכול שלא להרחיב אודותיו במה מילים. צבי היה אדם יקר שנועם הליכותיו מחייב את כל אחד מאיתנו. האיש הזה לא ידע מה זה להתנשא על אדם אחר. הוא מאוד אהב את פעילות הספרייה וקרא אותה על שם הוריו.
צבי ז"ל לא יכל לחשוב שילד הולך בטל. הוא אמר לי לא פעם שהוא תורם לספרייה כי הוא רוצה לכפר על כך שבשנות כהונתו כראש עיר לא סייע מספיק לספרייה. מאז פטירתו יש נר נשמה קבוע שדולק בספרייה. צבי ז"ל כבר תכף 15 שנה שלא בראשות העיר ומטבע הדברים ילדים ונערים כבר לא אמורים לדעת מי זה צבי צילקר. הוא זכה שבגלל הספרייה אין ילד חרדי אשדודי שלא יודע מי זה. תראה את האבסורד, מסופקני אם ילד אשדודי בן 10 מהציבור הכללי יודע מי זה היה. ילד אשדודי חרדי יודע.
אז איך התחלתם להפעיל את את האוטוספר בעצם?
ביום הראשון שחנכנו את הספרייה הניידת בשעה 17:00, הלב שלי דפק כמו פטיש. כל הזמן עברה לי מחשבה שאולי זה לא יצליח והשקעה אדירה הולכת לטמיון. כבר התחלתי לחשוב מה אני הולך לעשות עם הרכב הענק הזה אם הפרויקט יכשל. אבל כבר באותו יום ראינו איך שזה מתקבל בברכה והבנו שזה הפך לסיפור הצלחה.
בחודשים הראשונים זה הפך לאטרקציה בכל העיר. איפה שהניידת הגיעה אנשים באו לראות מה זה המפלצת הזאת ואיך היא עובדת. כשהיא נסעה בכביש בשנה הראשונה אנשים נעצרו להסתכל על הרכב.
האוטוספר הפך למותג מוצלח והשיא שלו היה בזמן הסגרים בקורונה. כשכולם היו סגורים בבתים 'מאוגדים' של הרב וינגרטן עשו פעילויות חוייתיות עם הרכב, כאשר לרכב חובר מערכת רמקולים עוצמתית. הניידת עברה בשכונות החרדיות וערכה חידונים ופעילויות דרך המרפסות וחלקה פרסים. אני חושב שזו חוויה שלא תשכח לעולם אצל הילדים והם יספרו עליהם גם בעוד 40 שנה לצאצאיהם.
לאוטוספר יש כיום תחנה אחת ברובע ו', 4 תחנות ברובע ג', תחנה ברובע ח', ותחנה נוספת במזרח רובע ז'.
כל כך הרבה מנויים וילדים ומשפחות, זה באמת מפעים! מה הכי ריגש אותך בכל המיזם הזה?
אני רוצה לספר 2 אנקדוטות. בזמן הסגר כשעשינו פעילות עם האוטוספר ו'מאוגדים' דרך המרפסות, התקשרה אלי אישה וסיפרה שהבן שלה מאוד חולה ויש לו היום יומלדת.
היא בקשה אם אפשר לעשות חידון בבניין שלה ושהבן שלה "יזכה" בפרס. זה מאוד יעודד אותו. אמרתי לה שאבדוק.
דיברתי עם הרב וינגרטן ואמר לי שבעיקרון כל הזוכים זה בהגרלות והוא לא רוצה להתערב וגם זה לא נכון. אבל בשביל לא לאכזב את הילד הוא שלח אותי לקנות משחק יקר מאוד ושילם עליו מכיסו (שלא באמצעות 'מאוגדים') בכדי לשמח את הילד. הוא הורה למפעילים את החידון שבבניין פלוני יהיו שני זוכים ולאותו ילד חולה לתת את הפרס שקנה מכספו. מיותר לציין את השמחה של הילד (אגב, אח"כ שמחתי לשמוע שהילד הבריא לחלוטין ב"ה).
עוד סיפור שחוזר על עצמו בכל מיני תחנות ואנחנו כבר רגילים אליהם. קורה לעיתים שיש עיכוב והניידת לא מגיעה בזמן לתחנה. החנייה הקבועה של הניידת זה צמוד לשטיבלך 'קהל חסידים'. קורה לא מעט שהנהג בא לצאת עם האוטוספר לעבר התחנה של אותו יום, ואז הוא מגלה שרכב שנהגו הגיע להתפלל מנחה בשטיבלך חוסם את הניידת והוא לא יכול לצאת, מה שמיד גורר עיכוב בהגעה לתחנה של אותו יום. או שלפעמים שכחו יום קודם למלאות דלק בניידת והנהג שם לב רק כשעולה לרכב ומיד רץ לתדלק. לא חסרות בעיות שצצות ברגע האחרון ומעכבות את הניידת מלהגיע לתחנה בזמן.
אנחנו לא עוקבים כל הזמן אחרי הנהג והניידת. אבל אם הטלפון של הספרייה פתאום מתחיל לצלצל בשעות אחה"צ, אנחנו מסתכלים על השעון ויודעים מיד לומר לעצמנו שכנראה הניידת מתעכבת. אנשים מספרים לנו שהילדים שלהם מחכים כל השבוע לניידת ואם הניידת מאחרת או שלא מגיעה מסיבות בלתי צפויות – הילדים מאוכזבים ומאבדים מצב רוח וסבלנות. הורים מסבירים לנו שזה החיות של הילדים וזה הרבה מעבר לסתם להשאיל ספר.
לא חסר ספריות ברובעים, מה הצורך של ספריית 'חברא' (הקבועה והניידת) כשיש ספריות אחרות בעיר?
חשוב לי להסביר, אמנם ישנן ספריות נוספות בעיר, אך אוכלוסיית היעד של הציבור המנוי על ספריית 'חברא' (והם רבים מאוד) לא מוצא בהם פתרון מסיבות שאין כאן המקום לפרטם. תבין שבספריות אחרות אין להם כמעט עלות. אצלנו הם משלמים על זה כסף. אמנם מעט מאוד, אבל עדיין הם יכולים לקבל בחינם במקום אחר ומעדיפים לבוא אלינו. זה אומר הרבה.
מי מממן את כל הפעילות השוטפת?
אין לנו שום גוף מממן. לא עירייה ולא חברה עירונית. לצערי לא הגעתי לשיתוף פעולה מספיק עם העירייה. אני חושב שבעירייה לא מודעים להיקף הפעילות, אבל יתכן שנהיה אנשי בשורה בקרוב כי בימים אלו אנו בשיח עם העירייה וראשיה בכדי למצוא פתרון רוחבי לספריות, בתקווה שהמהלך יהיה חיובי. אני לא רוצה לחשוף נתונים, אבל הספריות שלנו עוקפות במספרים עצומים ספריות רבות בארץ שמתוקצבים 100% מעירייה וממשלה.
