"וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה…"
טעות נפוצה נתאזרחה בלב רבים לטעות במחשבה כי ענווה פירושה – הערכה עצמית נמוכה.
ולא היא, ענוות אמת – היא ההכרה בערך עצמי, דווקא מכוח זה הוא מרשה לעצמו להניח את העצמי שלי בצד, ולדאוג לכבודו של השני.
ענווה היא שפה שבה ה'אני' שלי שותק כדי שאשמע את קול ה'אתה'.
ענווה אין פירושה לחשוב את עצמך ,פחוּת, אלא לחשוב על עצמך פחוֹת.
המודל הוא משה רבינו ע"ה המנהיג שזכה לתואר "והאיש משה עניו מכל האדם אשר על פני כל האדמה…
תמיד היה למען עם ישראל, וגם כאשר הקניטו אותו בכפיות טובה, חשש רק לכבודו של הבורא שעל אף מה שנתן להם, לא ידעו להעריך מספיק,
ואילו כאשר דיברו עליו, שתק , כי איננו זקוק לאישורים מבחוץ, כי הוא יודע מה עשה כמנהיג ועל פי הוראת הבורא.
גם בפעם היחידה שהתפלל עבורו, זה לא למען טובתו, אלא לזכות ולהגיע לארץ המובטחת בו יוכל לקיים מצוות התלויות רק באר"י,
בבני אדם מפעם צורך עז בהכרה. עם השנים התחלנו להאמין ש'אם יש לך את זה – תדאג שכולם ידעו'. אך דווקא אלו שזקוקים ליח"צנות ופרסום, מעידים באיזה בדידות הם שרויים, בתוך תוכם אינם באמת מאושרים(ולכן צריכים אישור חיצוני)
ענוות אמת אינה זקוקה לכך. ענוות אמת נובעת מהאמונה כי מתחת לפני השטח של העולם ישנה נוכחות המכירה אותנו, אוהבת אותנו ומשגיחה על כל מעשינו. זו הידיעה שאנו ממלאים תפקיד בתוכנית הגדולה מאתנו עשרת מונים.
ענווה כזו היא מקור עוצמה אדירה. כי כאשר איננו חושבים כל כך על ה'אני', איננו נפגעים מדברי ביקורת או זלזול. זו לא סתם מידה טובה, זו תפיסת מציאות. אין זו המעטה בערך עצמך, אלא פשוט הכרה בערכם של אחרים. כך פעל משה רבנו.
עניו הוא מי שלא חושב על עצמו, פשוט כי יש לו תמיד דברים חשובים יותר לחשוב עליהם.
מנהיג מוכרח להיות עניו, הקנאה, התאווה, ורדיפת הכבוד – אלה רגשות שאסור שמנהיג ירגיש.
אבל נוסף על כך, המנהיג צריך לזכור שלא כולם ענווים. לכל משה יש קורח, ולכל קבוצה יש עושה צרות פוטנציאלי המונע מפגיעה בהערכתו העצמית. לא פעם זהו אויבו המושבע של המנהיג, ובידו לגרום לקבוצה נזק כבד.
אין דרך לנטרל את הסכנה הזו מכל וכל,
אולם משה התווה לנו את דרך התנהגות,
כבדו את כולם בשווה, הקדישו תשומת לב מיוחדת לקבוצות שזרע פורענות של מרד טמון בהן, תנו לכולם להרגיש שמעריכים אותם, העניקו לכל אחד רגע במרכז הבמה ולו באופן טקסי, היו מופת אישי של ענווה, הבהירו לכל שמנהיגות היא בעיניכם שירות, לא מעמד, מצאו לאנשים בעלי נטיות לב מיוחדות את הדרכים בהן יוכלו לבטא אותן: הבטיחו שלכל אחד תינתן הזדמנות לתרום את תרומתו הייחודית.
זכרו! החינוך לכך חייב להתחיל בגיל צעיר, הרבה דווקא על ידי הדוגמה האישית שלנו כהורים/כמחנכים.
תרפרפו בעיני רוחכם, מי האנשים שנצרבו בזיכרונכם באמת, והשאירו טעם של פגישה נוספת?
אלו שהענווה האמיתית (ולא המזויפת) הייתה תפיסת המציאות.
שבת שלום ומבורך
הרב חיים אפללו שליט"א
ראש ישיבת דרכי יצחק | מרצה בהוראת הגמרא ובתחום יחסי הורים ומתבגרים
