“ליצור גשר וחיבור בין הישראליות ליהודיות”: נאום ראש העיר בטקס יום השואה

נאום ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ"ה

ניצולי השואה, ובני משפחותיהם היקרים.

הערב, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנו מתייחדים, עם זכר בני עמנו שנספו בשואה, ומרכינים ראשינו לזכרם. שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וטף, שנפלו קורבן, למכונת ההשמדה הנאצית. רק משום היותם יהודים.

באסון השואה, נספו באכזריות שאין לה אח ורע, בתולדות האנושות, שישה מיליון נשמות, של יהודים. נשמות שגופן נכחד, אך זיכרם, נחרת לעד, בזיכרון הלאומי שלנו.

וכמדי שנה, ביום הזה, אנו ניצבים המומים וכואבים, מול העדויות, הקולות, התמונות, והמספרים. נאלמים דום ושותקים מול הניצולים שעדיין חיים בינינו. שתיקה רועמת, של כאב שאין לו מילים. ודוקא מהשתיקה הזו, מהחושך, שאופף אותנו, ברגעי הזיכרון האלה, אנו מפיקים את המשמעות הגדולה, של יום הזיכרון לשואה ולגבורה: את ההבנה שהזיכרון הזה – אינו רק זיכרון, במובנו הפשוט, של לזכור, אלא גם, ובעיקר: אחריות ומחויבות. הוא אחריות וחוב מוסרי כלפי העבר, ומחויבות כלפי העתיד

השנה, מרכז "יד ושם״, בחר להעמיד את יום הזיכרון לשואה ולגבורה תשפ״ה, בסימן, הכרת הקשיים העצומים, של ניצולי השואה, בדרכם אל החופש.

טקסי הזכרון השנה יתקיימו, בסימן ״ממעמקים: כאב השחרור והצמיחה". מיקוד הזיכרון השנה, הנו, בפרק השחרור מכבלי המשטר הנאצי. בשחרור המיוחל ממחנות הריכוז, ובדרך הארוכה והקשה לצמיחה ובניה מחדש של חיי הניצולים. פרק יפה ומרגש, אך גם ארוך, קשה וכואב. כי השחרור, לא היה רק ניצחון. הוא היה, גם, כאב. שערי המחנות אומנם נפתחו, אך הלבבות נותרו נעולים.

עבור הניצולים, זה לא היה רק סוף הסיוט, אלא גם, תחילתו של מסע אחר: מסע של שיקום, של שיבה לחיים, של ניסיון למצוא טעם, משמעות וזהות. הניצולים השתחררו – אך לא היו חופשיים.

הם נושלו מכל נכסיהם. ולעיתים קרובות, איבדו את כל, או את מרבית, יקיריהם. נדרשו להם שנים רבות, עד שהצליחו לבנות את עצמם מחדש. וכמה עוצמה, נדרשה מהם, כדי לעשות זאת. ועל כן, ביום הזיכרון הזה, השנה, אנו מרכינים ראש, לא רק בפני מותם של הנספים – אלא גם בפני, חייהם של השורדים. רבות ורבים מהם, הגיעו לארץ ישראל. מניצולים, הם הפכו, למקימי יישובים, לבוני ערים, למחנכים, לרופאים, וללוחמים. הם בנו כאן, חיים חדשים – מתוך עפר התופת.

גם כאן, בעירנו אשדוד, סיפורם של ניצולי השואה שזור עמוק, בבניינה, התפתחותה, וזהותה של עירנו האהובה.

והיום, אנו זוכרים אותם. מכירים בקשיים הגדולים שהיה עליהם לצלוח. מעריכים ומוקירים את פועלם. הם הניחו כאן, אבנים ראשונות, פתחו עסקים, ייסדו מוסדות, גידלו משפחות. הם הפכו את הבלתי אפשרי – למציאות חיה ונושמת. לכל אחת ואחד מאיתנו, יש זיכרונות אישיים, מדמויות ההוד האלה, ששרדו את התופת, ויכלו גם, למאבק התקומה, והבניה מחדש, של חייהם.

ברשותכם, גם אנוכי, מבקש לזכור היום, את הראשונים שבהם, שהכרתי, כאן באשדוד, כילד שעלה ממרוקו בגיל 6, בשנת 1963. דמויות שהיוו עבורי, בשחר נעוריי, סמל לתקומה של שורדי השואה בארץ ישראל.

אני מבקש לזכור היום, יחד איתכם, את הרב ישעיהו זלמנוביץ', מיסד ומנהל בית הספר היסודי רמב"ם, בו למדתי. הרב זלמנוביץ' נולד בשנת 1921, ברומניה, בחבל טרנסילבניה. בהיותו בחור צעיר בתקופת השואה, הוא שימש כטבח, במחנות עבודה של ההונגרים, כי בזמן, שרוב היהודים בכפר שבו גדל, נשלחו לאושוויץ בשנת 1941, הוא נשלח לפלוגות העבודה של ההונגרים, אך בשנת 1944 הוא נשלח משם למחנה הריכוז ברגן בלזן.

ישעיהו הצעיר נשא בליבו חלום להיות סוחר, אך בעקבות השואה, הוא שינה את ייעודו והחליט להקים קיבוץ דתי, בתוך מחנה ברגן בלזן, לצד בית הספר הדתי במחנה. הוא הצליח לשרוד את השואה בזכות חוש הומור, יצירתיות וחשיבה חיובית, והבין עם תום המלחמה, כי שליחות חייו היא להבטיח, שהדורות הבאים, יקבלו חינוך, שיעצב אותם, להיות בני אדם מוסריים, וטובים. וזאת, בניגוד מוחלט לנאצים ועוזריהם, יימח שמם, שהרצח היה דרך חייהם.

הוא הבטיח וקיים. עם תום המלחמה, הוא הכיר את רעייתו, טובה, ולאחר נישואיהם הם עלו לארץ בשנת 1947, והקימו כאן, משפחה לתפארת, בעיר רחובות.

בשנת 1956 אחרי שהוקמה על גבי דיונות, העיר החדשה לעתיד – אשדוד, כיישוב צומח וקולט עולים חדשים, ישעיהו נענה לבקשה להקים ולייסד בה, את החינוך הממלכתי הדתי ולנהל את בית הספר הממלכתי הדתי הראשון, באשדוד – בית הספר רמב"ם. ארבע שנים מאוחר יותר הוא קבע את מושבו באשדוד. הרב ישעיהו היה לא רק מנהל מצוין, אלא גם מחנך דגול. לאורך כל שנות הלימודים שלי בבית ספר רמב"ם, מכיתה א' עד כיתה ח', כשמורה או מורה נעדרו, הראשון להיות מורה מחליף היה המנהל עצמו, הרב זלמנוביץ, שלא החמיץ אף הזדמנות להרביץ בנו, התלמידים, חינוך לערכים. ולמעשה, היה המחנך הנוסף שלי. בצניעות, בענווה, בנועם הליכות ובדרך ארץ. ואני זוכר היטב גם את העדות שלו על תקופת השואה. והוא העמיד אלפי תלמידים ותרם רבות לטיפוח דור מנהלים חדש באשדוד.

ההבטחה של ישעיהו הצעיר, בעודו בברגן בלזן, לעסוק בחינוך דור העתיד, הונחלה גם לארבעת ילדיו ולצאצאיו. בנו, הרב אפרים זלמנוביץ, הוא רבה הראשי של מזכרת בתיה, ואחיו, הרב שמואל הוא מורה בחינוך המיוחד ומחנך בבני ברק. בתו, חדוה היינמן ז"ל שימשה כמחנכת וכיועצת חינוכית במקיף ב'. ובתו, שושנה צובל, היא מורה לכימיה ומדריכה למדעים ולטיפוח מצוינות מדעית ביישוב בצפון.

תקומה צמיחה ובנייה מחדש במלוא תפארתה של משפחת זלמנוביץ׳, שעזב את מחנה ברגן בלזן. אני מנסה לדמיין אילו כוחות היו בו, בישעיהו הצעיר, שבשנות העשרים לחייו, מתוך תהומות מחנות העבודה וברגן בלזן, לא רק ששרד את הרוע, אלא גם נשא עמו חזון: לנטוע שורשים של ערכים, להקים דור טוב, דווקא מן החושך. השחרור מהרוע, שהיה עבור רבים, רגע של כאב ומשבר, הפך בידי הרב ישעיהו, כמו אצל רבים מניצולי השואה, לבניית עולם טוב יותר. הרב ישעיהו עלה ממעמקים, אל עבר הקמת תשתית חינוכית מהיסוד בעיר אשדוד הצעירה, וחינוך דור העתיד על ערכים של טוב ושל כבוד האדם.

אשדוד השיבה לו בכבוד הראוי, והנציחה את זכרו הטוב בשמו של בית הספר הממ"ד "שחקים" ברובע ט"ו שקרוי על שמו, יהי זכרו ברוך.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה השנה, אנו עדיין בעיצומם של ימי משבר. אנו עדיין טעונים בכאב החדש, שטרם שכך, כאב אסון השבעה באוקטובר. היום בו נרצחו בארץ ישראל, ביום אחד, מספר היהודים הגדול ביותר, מאז השואה.

יום בו, ניצולי שואה רבים, שהתגוררו ביישובי העוטף, אותם הם בנו מהיסוד, בעשר אצבעות ידיהם אחרי השואה, חוו שוב על בשרם, בשבעה באוקטובר את התופת הנוראה. יום בו, שוב נרצחו, נטבחו, ונשרפו, תינוקות, גברים, נשים, וזקנים. רק משום היותם יהודים. שוב הוצתו בתים, שוב נשרפו חיים, שוב אימהות שתקו, כדי לא להסגיר, את בכי ילדיהן. וצריך לומר את האמת, נוצר הפיתוי המתעתע, לערוך השוואה בין אסון השבעה באוקטובר, ובין השואה. הפיתוי להשוות בין העדות, של ניצולת שואה מבוגרת, שהסתתרה בארון באמסטרדם או בורשה, ונצלה מידי הנאצים. ובין הילדה שהתחבאה בארון, באחד מיישובי העוטף, בשבעה באוקטובר, וניצלה מידי החמאס. הפיתוי להשוות, בין העדות של מי שקפץ מרכבת המוות וניצל, ובין העדות, של מישהו ממסיבת הנובה, שקפץ מהטויוטה ונצל.

אך אנו יודעים, שאין מה להשוות. כי בניגוד לתקופת השואה – יש לנו מדינה. יש לנו צבא. יש לנו בית. בשנות השואה הנוראה, לא הייתה כתובת. לא הייתה תוחלת. הפעם, היה מחדל. היה כישלון גדול. הגדול והחמור ביותר מאז הקמת המדינה. צה״ל כשל. המדינה הכזיבה. אך, מכיוון שיש לנו מדינה, ההתאוששות היתה מהירה. ראינו את עם ישראל מתגייס בהמוניו. מאות אלפים, מכל הקהילות והזרמים בחברה הישראלית, שהניחו את המחלוקות בצד. התנדבו, תרמו, וחיזקו. ראינו גיבורים פרטיזנים, שלקחו בבוקר השבעה באוקטובר, את הנשק האישי שלהם, ושעטו לכיוון יישובי העוטף, להציל אנשים שלא הכירו קודם לכן. רבים מהם, אף הקריבו את חייהם, למען אחים, שלא פגשו קודם לכן. העם כולו הפך לגוף אחד, לב אחד, רוח אחת.

הרוח היהודית במלוא תפארתה.

למדנו, שכאשר עם ישראל עומד, כאיש אחד – הוא בלתי מנוצח.

אך ימי האחדות האלה, לצערנו, חלפו להם במהרה.

לא רק שהמלחמה יומיומית ומתמשכת, ובמספר חזיתות, אלא גם שבנו לימים של פלוג חמור בעם, בתוך החברה הישראלית. הישראליות מתפוררת לנגד העיניים שלנו. החברה הישראלית אינה מצליחה למצוא אתוס משותף, שיחבר את חלקיה השונים, שתמיד היו שונים. כל צד למחלוקת, עם אמונה עמוקה, בצדקת דרכו. הפערים נראים, בלתי נתנים לגשור. ההתנגשות בין חלקי העם, כמעט בלתי נמנעת. והמעט שאנו יכולים לעשות היום, ביום הזכרון לשואה ולגבורה, הוא, חשבון נפש. לשאול את עצמנו, לאן מובילה אותנו הדרך, שבה אנו הולכים? האם איננו רואים וערים, לסכנה הקיומית שלפנינו?

האם שכחנו את ההיסטוריה היהודית, מחורבן הבית הראשון והשני? האם שכחנו שפילוג בעם היהודי, הוא סכנה קיומית? האם שכחנו, שהזהות היהודית, היא זו שמחברת בינינו? שאויבינו לעולם, לא הבדילו בין יהודי ליהודי?

לא בשואה, ולא בשבעה באוקטובר, אויבנו, לא הבדילו, בין מזרחי לאשכנזי, בין דתי, חילוני, וחרדי, או בין שמאל וימין.

תמיד יהיו מחלוקות, והבדלים בינינו. ואם חפצי חיים אנחנו, עלינו לדעת לנהל אותם באחריות. בשני הצדדים. לגשר על הפערים, מתוך כבוד הדדי, מתוך הבנת הצרכים, של הצד האחר. לנהל את אי ההסכמות בינינו, בדרך של פשרה. לא במאבק סכום אפס, שיש בו, רק מנצחים ומפסידים. ליצור גשר וחיבור בין הישראליות ליהודיות. זה הפתרון, אין פתרון אחר.

ואנו מתפללים, בני נוער יקרים, שהדור שלכם יצליח בכך, יותר מהדור שלנו.

אתם תחליטו, האם זכרון השואה יישאר רק בטקס – או יהפוך למצפן לחיים?

האם זיכרון השואה יהיה עבורכם, לא רק זיכרון, אלא גם, אחריות ומחויבות?

מצד אחד, הכירו את הסיפורים. חיקרו את העדויות. דברו עם השורדים, כל עוד הם איתנו. קחו חלק במסעות לפולין. הכירו את ההיסטוריה שלנו בתקופת השואה.

ומצד שני, הכירו את החברה הישראלית, את האחר, את השונה מכם – מבחינה חברתית, תרבותית, דתית או פוליטית. נסו והשתדלו, להבין את נקודת המבט של הצד השני, את האידיאולוגיה שלו. מבלי להסכים איתו. להישאר שונים. אך מאוחדים. יש דבר כזה, זה אפשרי! מתוך כבוד, סובלנות, והכלה, הדדיים. חייבים למצוא כל הזמן את הדרך לפשרה, ולמצוא נסחה לחיים ביחד.

מדינת ישראל איננה מובנת מאליה. היא הוקמה בדם, בזיעה, בדמעות. היא נולדה מתוך האפר. והיא נועדה להיות מגן – לכל יהודי. המקום שבו ישראליות ויהודיות – אחד הם. בארץ ישראל.

חובתנו, לשמור על מדינת ישראל, להבטיח שתהיה חזקה, לא רק צבאית – אלא גם ברוח, בערכים, בזהות היהודית שלה. סוד הקיום הנצחי של העם היהודי, של עם ישראל כפי שהוא נקרא בתנ"ך: הוא הרוח. כדברי הנביא זכריה: "ויען ויאמר אלי, לאמר, זה דבר-ה', אל-זרבבל לאמר: לא בחיל, ולא בכח–כי אם-ברוחי, אמר ה' צבאות."

הרוח היהודית והרוח הישראלית – שתהפוך לרוח אחת.

יום הזכרון השנה, יותר משנים קודמות, הוא יום של חשבון נפש. של אחריות ומחויבות. אחריות כלפי השורדים – שלא נכזיב. ומחויבות לדור הבא – שלא נאכזב. כך נבטיח לקיים את הציווי, לעולם לא עוד.

יהי זכרם של ששת המיליונים – הקדושים והטהורים – ברוך, שמור, וחקוק בלבנו לעד.